טירוף מופלא

מתי מתחיל הטירוף? האם הוא מתחיל ברגע שבו שכבת לראשונה עם אלמנתו של חברך הטוב? האם הוא קורם עור וגידים כשהיא מציעה לקרוא לבן שלכם על שם בעלה המת? או שמא הוא מתחיל הרבה קודם לכן, כשאתה מציץ במשך שעות ארוכות מחלון הבית שלך אל חלונם של חברך ואישתו? אלו הן חלק מהשאלות שמעסיקות את יהודית הנדל בספרה החדש, "טירופו של רופא הנפש".
כמו ברבים מספריה ("הכוח האחר", "הר הטועים" ועוד) סובב מרכז הכובד של הספר על ציר ההעדר. במקרה הזה זהו העדרו של יואל, חברו הטוב של אלחנן הפסיכיאטר ובעלה המת של יעל. הנדל בוחרת להפנות את תשומת ליבה ואת עוצמת הזרקור של כתיבתה אל אלו שנשארו מאחור, לצדי הדרך, מי שעבורם הזמן איננו מרפא את הפצעים אלא מעמיק אותם. "טירופו של רופא הנפש" הוא כרוניקה של שיגעון שסיבותיו כמעט ידועות מראש. הכל צפוי לכאורה: הצורך של יעל למצוא תחליף לבעלה המת והחיץ שנוצר בינה לבין אלחנן הם מובנים מאליהם, כמעט פשטניים. הנדל לא מנסה לטעון את המבנה הזה במשמעויות סימבוליות או בפיתולי עלילה לוליינים, היא מתעניינת יותר במכניקה העדינה של האבל, בצורך הכפייתי של האבלים לשחזר, לתקן, להעלות את דמותו של המת באוב ולהפוך אותו לחלק מהחיים, לדרך חיים. אחת הסצינות המשמעותיות ביותר הספר היא זו שבה מגיעים אלחנן ויעל לבית הקברות במלאת שנתיים למותו של יואל, כשיעל כבר בסוף החודש התשיעי להריונה. "תאר לך שהייתי יולדת היום" (עמ' 34), אומרת יעל ומניחה את היסודות לזהות בין התינוק שעוד לא נולד למי שיכול היה להיות אביו. החדר של יואל האיש הפך להיות חדרו של יואל הילד, ואלחנן יודע שמרגע זה, כשיאמרו את השם יואל, "... הוא לא יידע אם הכוונה לילד החי או לבעל הקבור באדמה... בלאו הכי הוא היה פה כל הזמן, הבעל הקבור באדמה, רק אני לא ידעתי, לא שמתי לב, הייתי עיוור..." (עמ' 63).
עיוורונו של רופא הנפש לנפשו שלו, חוסר היכולת שלו להכיר בעצמו את סימני השיגעון וחוסר ההצלחה שלו לרפא את חולייו שלו, מעצימים את הסיטואציה המתבקשת, המוכלת בנקודת המוצא שלה והופכים את הדרמה הראשונית הזו למעין טרגדיה יוונית שבה הכל ידוע ונגזר מראש, אבל עדיין קורע את הלב, בעדינות.

"טירופו של רופא הנפש", יהודית הנדל, הוצאת הספריה החדשה, 143 עמ'