זוכתה פעמיים מאותה עבירה

נהג העומד לדין ומואשם בגרימת תאונת דרכים, רוב הסיכויים שיורשע. בדרך-כלל די ברשלנות כלשהי, ואפילו מעטה, כדי ששופט התעבורה יקבע כי הנהג אשם; קל וחומר כאשר הנהג מאבד את השליטה על רכבו, סוטה מנתיב נסיעתו ומתהפך. במקרה כזה הנהג יורשע בדין, כיוון שאין זו דרכן של מכוניות להחליק ולהתהפך, כך שחזקה שמי שהחליק או איבד שליטה על רכבו גרם לכך ברשלנותו. הסיכוי היחיד של הנהג במקרה כזה הוא להוכיח לבית-המשפט שגורם חיצוני גרם לאובדן השליטה ולתאונה.
נהגת בת 19, בעלת רישיון נהיגה מזה שלושה חודשים בלבד, נהגה באיזור השומרון, בכביש המחבר את בית אריה עם כפר לובן. זה היה ליל קיץ וסמוך לכפר לובן סטתה הנהגת הצעירה מנתיבה, איבדה שליטה על רכבה והתהפכה לצד הדרך. בעקבות התאונה היא נפצעה ורכבה ניזוק.
בעקבות התאונה הגישה המשטרה כתב-אישום נגד הנהגת לבית-המשפט לתעבורה בירושלים. הצעירה כפרה באחריות לתאונה, וטענה כי נסעה בכביש חשוך כאשר היא נמנעת מלהאיר את הדרך באור דרך (אור גבוה), כיוון שמולה נסעו כל הזמן כלי-רכב אחרים. לפתע היא הבחינה ברוכב אופניים אשר הגיע מולה ונכנס לתוך נתיב נסיעתה. על-מנת שלא להתנגש בו היא הסיטה את רכבה באופן חד לכיוון שולי הדרך, מה שגרם לה לאבד את השליטה עליו ולהתהפך.
הראיות בתיק נשמעו בפני שופט התעבורה יוסף ריבלין. לתאונה לא היו עדי ראייה, והתביעה הגישה לבית-המשפט את הודעת הנאשמת בה תיארה את האירוע, וכן תעודה רפואית המלמדת על פציעתה. הסניגור ביקש מהשופט לזכות את הנאשמת ולא לחייב אותה להשיב לאשמה. הסניגור טען כי היא הסבירה בהודעתה את נסיבות האירוע, הסבר ממנו עולה כי היא נקלעה למצב חירום והסטייה נגרמה עקב התרשלות רוכב האופניים, כאשר נהיגתה שלה הייתה ללא דופי.
התובע המשטרתי השיב וטען כי הנאשמת אחראית לכאורה לתאונה, וזאת כיוון שאובדן השליטה על הרכב נבע, לדעתו, מחוסר נסיונה, עקב היותה נהגת חדשה. אם הייתה נוהגת מלכתחילה במהירות איטית יותר, הוסיף, סביר להניח שהייתה מצליחה להיעצר מבלי להתהפך.
שופט התעבורה קיבל את טענת הסניגור וזיכה את הנאשמת מבלי לחייב אותה להשיב על האשמה. השופט קבע כי בנסיבות התאונה לא ניתן לקבוע שסטייתה הפתאומית מצביעה על רשלנות.
אך העניין לא הסתיים בכך. הפרקליטות עירערה על הזיכוי לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בהודעת הערעור נטען שהנאשמת היתה חייבת להעיד ולהיחקר על גרסתה לתאונה. העירעור נשמע בפני השופט משה גל, שפסק כי לא ראוי היה לזכות את הנאשמת מבלי לאפשר לתביעה לחקור אותה בחקירה נגדית. לאור זאת הוחזר התיק לשמיעה לביהמ"ש לתעבורה בירושלים. השופט אשר זיכה את הנאשמת פסל את עצמו מלדון בתיק, שהועבר לידי שופט תעבורה אחר - אביטל חן. במשפט השני העידה הנאשמת שכאשר הבחינה ברוכב אופניים היא הפנתה את ההגה שמאלה, ואז סטה גם הרוכב לאותו כיוון. לכן, וכדי שלא לפגוע בו, היא הסיטה את ההגה בחוזקה לצד שמאל וכך התהפכה. הנהגת הדגישה כי הכביש היה חשוך לחלוטין, האופניים לא היו מוארות, בגדי הרוכב היו כהים ונראה לה שהיה מדובר בילד.
לאחר עדותה וסיכומי שני הצדדים, החליט השופט חן לזכותה. השופט חישב את אפשרויות העצירה בהתחשב במהירות סבירה במקום,והמרחק שניתן להבחין ברוכב באמצעות פנסי הרכב. לפי חישוביו מצא השופט כי לא ניתן בהכרח לקבוע כי הנהגת אכן היתה מסוגלת לבלום מבעוד מועד, מה גם שאין נתונים מלאים אודות מהירות רוכב האופניים ואופן נהיגתו. לאור כל זאת היא זוכתה בפעם השנייה, ועל זיכוי זה לא הוגש ערעור.