וידויו של בן-זונה

אני איש רע.
אני משוכנע שזה מה שאומרות עלי החברות של אשתי בנפרד, בקרוב גרושתי. והן צודקות, העורבות המגוידות האלה שבוודאי נהנות לרחם על רננה. רחמים שהם מעט החמלה שהן מסוגלות לגייס, והרבה התנשאות מפוחדת - להן זה עוד לא קרה. ישבנן מחוטב בשעות ארוכות של בתי זיעה לעיצוב האגן, שדיהן מדאיגים אותן מזה עשור כמעט למרות תרגילי היוגה, שיערן עשוי היטב והן קראו, או לפחות קנו, את כל הסופרים שכתבו עליהם בעיתון. מישהי מהן אולי הצליחה אפילו להגיע להישג הראוי לדיון בפורום הקפה שלהן עם אחד הכתבנים ההם, או מדריך כושר, או חבר של הבן החייל, אם היא הקדימה ללדת. זה לא חייב להיות זיון, הישג כזה. זה יכול להיות מבט מעט עורג וחושק. או מציצה חולפת. הן יודעות לשמוח ולברך על תשומת לב.
הן שותות קפה טוב ומתחלקות בעוגה שאופות נשים כמותן, רק מעט יותר אסרטיביות, ומוכרות לבתי קפה, שם חברותיה של אשתי יחלקו חתיכות קטנות ויקרות של הדברים המתוקים האלה אגב רגשות אשמה. הן אומרות שאני אדם מרושע. והן צודקות, מבחינתן. אני הסיוט שלהן.
תנו לי להסביר למה, בצורה לא ממש מעודנת: עזבתי בית עם אשה ושתי בנות לטובת צעירה בת 24, שעד כמה שאני מצליח להבין זה נראה לה "קטע מגניב" להיות איתי קצת.

למות

רננה היפה היתה חברתי עוד באוניברסיטה. היא אם בנותי, אדם טוב וחכם ונדיב, האשה שאהבתי וערגתי אליה והיתה העמוקה והשלמה מכל אלה שהיו לי, שיש לי כעת או שיהיו לי אי פעם. ועזבתי אותה, ושכרתי לי דירה קטנה בעיר שבה כנרת המתוקה - וגם אתם שמקנאים בי כרגע יודעים שזה אכן מרושע ופתטי - באה לשבת לי על המיטה ולהביט בי ישר בעיניים, כששלה מצועפות מעט כאילו זו אהבה ממש, בזמן שאני גומר לה בפה.
אני הולך למות. לא, טפו-טפו, אני לא חולה או גוסס. יש סיכוי סביר שאני אמות קשיש כמו רובנו. אבל בשנה האחרונה, בגיל 42 - כן, זה פתטי להחריד - הבנתי את זה סופית.
לפני שאני נכנס לכל התהפוכות, רגשות האשמה, הפחדים, שגרת הנישואים והנינוחות הממארת שממנה ברחתי בהתרסה כמו תיכוניסט מאוהב וטיפש, אני רוצה לצטט לכם קטע. זה מתוך "אהבה בימי עצב" של חניף קורישי, סופר ותסריטאי אנגלי ממוצא הודי שבספר אחר תיאר איך הוא עוזב את אם ילדיו: "כל עוד יש תשוקה, יש דופק. אתה חי, לרצות פירושו להושיט יד אל מחוץ לעצמך, אל העולם, אצבע אחרי אצבע".
כן, המרושעים המזדקנים שהולכים אחרי הזין שלהם (אלוהים, למה הפסקתי לשמוע לו אי פעם) מוצאים לעצמם מורה רוחני לתובנות זעירות, לא רק נשים עירוניות מתבגרות שמגדלות קריירה ובגדי פשתן יקרים עם תוויות פמיניסטיות ורכב ארבע על ארבע.

לאהוב

זה העניין. לחיות. להרגיש שאתה חי, רגע לפני שסימני הדעיכה הפיזית - גם לעורכי דין בני 42 שנראים לא רע לגילם יש בעיה של דימוי גוף - מתגברים עד שהייאוש הופך לחדלון. מכירים את הבדיחה על הזיקפה? אז כבר היתה הפעם הראשונה שזה לא הלך פעם שנייה, ואני מקווה שעוד יקח זמן עד הפעם השנייה שזה לא ילך בפעם הראשונה. אם זה יקרה עם כנרת, עד שהיא תתפוס שכל ותלך, זה פחות מדאיג. היא ממלמלת לי בבוקר, כשהיא יוצאת ללימודים שלה על הקטנוע, שזו אהבה גדולה מהחיים. אני מרגיש את עצמי מספיק בשל מולה כדי לא לעדכן אותה בעובדות החיים - אהבות גדולות מהחיים יש רק לאנשים עם חיים מאוד קטנים.
אני לא מתכוון להניח לחיים שלי להמשיך להתרוקן לאט בלי שאעשה כלום בעניין. ובסופו של יום, אחרי כל התובנות הרוחניות והחיפושים הנפשיים והתחבטויות המוסר הקשות והמתבקשות, ילדה מבריקה בת 24 שלומדת יחסים בינלאומיים ומוכנה לעשות איתך כל מה שתרצה - ואני רוצה הכל - זו דרך מצוינת להתחיל לבדוק איפה הכל השתבש. איך מנצלים את מעט הזמן שנותר כדי שהחיים יהיו בגודל הנכון. מה הגודל הנכון? אחרי שלושה חודשים במכון הכרס יורדת, ולא צריך מראה כדי לראות אותו, ואני מקווה שזה צעד חשוב והתפתחותי ומחובר לעצמי לקראת חיים בגודל, אם לא של האהבה שלי - אז של הזין שלי.
רננה. אני מבין שאחרים יכולים לראות בה מה שאני רואה בחברות שלה, אבל אני לא יכול ולעולם לא אוכל לחשוב ככה. עד כנרת לא בגדתי בה. כמעט. כשעוד היינו חברים נסעתי ללונדון, ושם היה לילה אחד עם אקסית מהצבא שהיתה נחושה בדרכה להוכיח שיש לה כוח עלי, אז אולי זה באמת לא נקרא. בטיסה חזרה כל כך נגעלתי מעצמי, כל כך שנאתי את עצמי על הגעגוע הענוג אליה שהתלכלך ברגשות האשמה שלי, שהבטחתי לעצמי שלעולם לא עוד.
זו היתה אהבה סטודנטיאלית כמו שמגדלים אותנו לקוות לה. דיברנו, נגענו, הזדיינו כמו שפנים והרגשנו כאילו שהמצאנו את המין בעצמנו. היתה לנו שפה פרטית וכינויי חיבה שחלק מהם מעט מביכים. היו לנו שתיקות, ומריבות, ופליאה מרגשת בכל פעם שגיליתי בה עוד משהו והתברר לי שגם אותו אני אוהב. ותיכף תבינו למה אני שוב חוזר לגורו שלי לתקופה זו - כמה טוב לא לדעת מה יהיה מחר - חניף קוריישי, מתוך "אינטימיות": "אפילו אחרי שנים מקסים להיווכח עד כמה, ביחסים טובים, חלקים לא ידועים של בני אדם נחשפים לפתע, כמו בחפירה ארכיאולוגית. יש הרבה לחקור ולהבין. עם אנשים אחרים אתה רק פונה הלאה, משועמם".
לפני שנה הראיתי לה את הקטע הזה. מצאתי אותו ברשת, עוד לא קראתי את הספר, עוד לא התחלתי לקרוא הרבה מעבר למסמכי עבודה ואיזה מותחן כדי להירגע - מגרישם עד קלנסי, כולל לה-קארה. סירקתי את נעה אחרי האמבטיה וראינו ערוץ הילדים, דיברנו על בית הספר למחר - היא בדיוק התחילה ללמוד בכיתה ג'. ריח השמפו משיערה של הילדה המתוקה ביותר בעולם - ואני ארביץ למי שיתווכח איתי - היה באפי. הקטנה קשקשה בטושים על לוח פלסטי ואשתי, חברת הנשמה שלי עד אותו רגע, חזרה טיפה מאוחר מהעבודה. היא עורכת דין מסחרית של חברה בורסאית, ואני גאה לומר שהיא מהטובות שיש בתחומה. אמרתי לה שמצאתי קטע יפה ברשת והדפסתי והנחתי על המחשב שלה שתקרא אותו אחר כך, ושנינו ביצענו במתואם ובהנאה את תהליך השכבת שתי הפרחחיות הקטנטנות. אני זוכר את הערב הזה כי זו הפעם האחרונה שאני זוכר שהחיים הקודמים שלי הרגישו טוב.
התחלתי להיות מודע רק חודשים אחר כך, וזה לקח כמעט תשעה חודשים עד שמשבר כנרת טלטל את עולמי - אבל עדיין, זה הזכרון לפעם האחרונה שבה הרגשתי, והרגשתי טוב, את המשפחה. אב מסרק את ילדתו, האם מגיעה והשניים משכיבים אותן לישון ועוד מפטפטים קצת מול הטלוויזיה. נדמה לי שגם שכבנו באותו לילה, וכמו שחלקכם ודאי יודעים, אצל זוגות שנשואים 15 שנה זה לא קורה כל יום.
למחרת רננה אמרה לי: "הקטע הזה יפה מאוד, אבל נעמי קראה על הספר הזה. הוא ספר מזעזע. קוריישי מתאר בו לילה שבסופו הוא נוטש את החברה שלו והילדים שלו". מיכלי בדיוק קראה לנו פתאום, אפופת קורי שינה שהיא מסרבת להיכנע לה, שהיא צריכה פיפי. אני זוכר שאמרתי לה שאני גבר מאושר כשקמתי לילדה. אני זוכר שנגענו בידינו כשעברתי לידה. אני זוכר שחשבתי שאני רוצה להתעלס איתה שוב הלילה. מוזר הרצון ללילה אחרי לילה, אנחנו לא בחופש, ומוזר גם שחשבתי על הביטוי הרך יותר. אבל ברשותכם, כנראה שהגיע הזמן לדבר על כנרת, או כמו שרננה בוודאי מכנה אותה היום באוזני חברותיה - אני מכיר אותה, נשמתה צמחה לנגד עיני הרי - "הו כנרת שלו".
רגע. אלוהים. נעה, מיכלי. גם האפשרות הטובה ביותר שאפשר לדמיין תגרום להן עוול. תבינו: אין לי אפילו את ההצדקה של "בית הרוס עדיף לפרק". לא ולא. עד שקמתי ועזבתי, ובעצם גם אחר כך, רננה ואני היינו... מתורבתים. זאת המלה. אני פוצע שבר בלתי הפיך בנשמה הרכה של הילדות שלי. אני לא רוצה לספר לכם יותר מדי על זה. התאמינו לי שגם כאדם מרושע, אב חסר מצפון וקריקטורה גברית המחפשת את נעוריה האבודים, לבי נשבר בי כל יום במחשבה על כך? אני מקווה שכן.

לבגוד

כנרת. הוי כנרת. לבחורה הזו יש, כמו שאומר חברי הטוב עופר, את הרעב לכדור. נפגשנו איזה יום אחרי העבודה לשתות, לא מאוחר מדי. היא עבדה בבר והיתה די משועממת. היא היתה מצחיקה. היה לה חיוך מהסוג הכי נכון שיש. גדולים וחזקים ממני נפלו כמו טמבלים, אז אל תתפלאו עלי. היא הקניטה אותי שאני נשוי, ועופר אמר "אשתו לא מבינה אותו", בטון שגרם לכולנו לצחוק מהבדיחה.
ובשבוע שאחר כך התחלתי לחשוב. על כמה דברים. ראשית, כמובן - ולמה להיות צבוע - על מותניה, שנראו ברווח שבין המכנסיים לחולצה. יברך אלוהים את האופנה האחרונה. ושתי הגומות המתוקות שבשיפולי הגב שלה, ממש מעל הישבן, שנחשפו גם הן. גומות שבפעם הראשונה כשלקחתי אותה לצימר בגליל, מילאתי ביין אדום. כן, קלישאי ופתטי אך אל תשכחו - אב מנוול וגבר מרושע.
אבל אנחנו עוד לפני המימוש, כשיש קצת הזיות מענגות על ברמנית כוסית. מתברר שבימינו הן לא נעלבות מהמלה. ויש עוד מחשבות. אשתי הבינה אותי. לגמרי ולפני ולפנים. אבל התברר לי שאני לא ממש מבין אותי. שטוב לי, אבל שלא טוב לי. אם תסלחו לי על עוד משפט של כוסיות - שאני לא חי. חי באמת.
ושבועיים אחר כך אני קופץ לבר-קפה הזה. ואנחנו מתחילים לדבר. אבל עוד לפני שאנחנו מתחילים לדבר, היא מחייכת אלי כשאני מגיע. ובאותה שנייה אני שוכח שיש לי הכל, למשך שנייה אחת, אבל מאוד אפקטיבית. אני רק רוצה לראות את החיוך הזה, ולראות אותו מופנה אלי. ואני רוצה לקרוע לה את הצורה. ואני חלוד אבל היא מעוניינת, ככה שזה לא ממש קשה. ולמשך שלושה חודשים החיים שלי מרגשים, מרתקים, הרפתקניים. אני רוקד על כל החתונות. יש לי אשה שהיא גם חברה טובה וגם נהדרת, שתי ילדות מדהימות משלי, ועוד ילדונת בת 24 שפעמיים-שלוש בשבוע אני הופך אותה לשלי בדרך הכי ותיקה שגברים מכירים.
החיים שלי מושלמים כמו חייהם של הגיבורים בספרי הריגול שאהבתי לקרוא. הם מופרדים לשכבות, חדרים נעולים שלא רק שאין ביניהם קשר - כך כולנו מנהלים את חיינו, נראה לי - אלא שסותרים זה את זה לחלוטין. עם כנרת אני שוב נער מאוהב, מאהב סוער. בעבודה הכל כרגיל. בבית גם. אבל שום דבר לא אותו דבר. ושלושה חודשים אחרי שזה מתחיל אני אומר לרננה שאני צריך לחשוב קצת על החיים שלי. היא שואלת אם בקרוב אתחיל לעשות טיולי ג'יפים באוזבקיסטן. אני משיב שזו אפשרות, אבל אני לא יכול להיות רחוק מהילדות.
מילדה אחת, לפחות, קצת קשה להיות רחוק. היא מאוהבת בי, כנרת. לא ברור לי למה, אבל אין דבר מחמיא מזה. ואני יודע שמתישהו היא תפסיק להסתכל עלי מלמטה ולהתפעל מזה שאני מלטף לה את השיער וממלמל שעוד לא היה לי דבר כזה כששנינו רואים עין בעין. מתישהו היא תלך, אני לא ארשה לה לבזבז את החיים שלה עלי. או, יותר נכון, אני אשמח לבזבז מעט מהחיים בשלב שעוד יש מהם מספיק גם לבחורות אחרות.

לחיות

אז הנה. עוד סיפור צפוי מראש. אני טיפש מאוהב, אבל בגילי שמח לעובדה שזה ייגמר מתישהו. יכול להיות שזה פשוט פה של בת 24 על זין בן 42, ההמצאה הכי עתיקה בהיסטוריה, אבל בשבילי זה חדש. אני אוהב את רננה, הילדות שלי הן עדיין חיי - אבל לחיים שלי מגיע מעט יותר. לחיות, אתם יודעים. ואולי אני אשאר כך לנצח, רודף אחר שרידי גבריותי. ואולי מתישהו אתחיל לחפש עוד אהבה, או שאתקל באחת כזו - נניח, עוד חמש שנים מהיום - ואולי הגעגועים לילדות ולרננה, כן, מה אתם חושבים, יחזירו אותי מתישהו הביתה.
מחר אני הולך לברר מה הפרוצדורה להוציא רשיון לאופנוע. אני יודע מה כל אחד מכם חושב. בהתאם למי שהוא, או היא, ולכמה מפחיד או מעורר הסיפור שלי. אבל אתם יודעים משהו? חבל שהייתי צריך לחכות עד גיל 42 כדי לומר את זה באמת, במלוא הכוונה העמוקה וההכרה במי ומה שאני ובכמה זמן שעוד נותר לי לעשות שטויות על הכדור הזה: על הזין שלי מה שאתם חושבים.
סליחה חיים, שכמעט נתתי לכם לחלוף על פני.