לאן נעלם הכסף של רוגוזין

אילו היה ישראל רוגוזין מעלה בדעתו מה עלה בגורלה של החברה שהקים ונושאת את שמו עד היום, הוא היה ללא ספק מתהפך בקברו. רוגוזין, פילנטרופ אמריקני וציוני נלהב, שנענה כמעט תמיד ברצון לקריאה להתייצב לעזרת המדינה ושזכה לאחר מותו להנצחת שמו במספר רב של רחובות ובתי-ספר, היה ודאי מתקשה לסבול את העובדה שהחברה שנושאת את שמו גרמה למפח נפש למשקיעיה והיא מעורבת במה שמסתמן כאחת השערוריות המסעירות בשוק ההון של השנים האחרונות.
בסוף חודש יוני האחרון הודיעה חברת רוגוזין כי איננה מתכוונת לעמוד בתשלום של 18 מיליון שקל למחזיקי האג"ח שלה. זמן קצר לאחר מכן פנו מחזיקי האג"ח לבית המשפט בבקשה לפרק את החברה. מכאן והלאה החל להתגלגל כדור שלג שהלך וצבר תאוצה בשבועות האחרונים. המפרק שמונה לרוגוזין, עו"ד פיני רובין, העלה תהיות בדבר שורה של עיסקאות תמוהות שביצעה החברה, וציין כי רובן היו קשורות לאינטרסים אישיים של בעליה - עזרא הראל ומנחם (מנטה) עצמון. סיפורה של רוגוזין, שחלקים נרחבים ממנו נחשפים כאן לראשונה, נחקר בימים אלה במשרדי הרשות לניירות ערך.

ההתחלה: פילנתרופ אמריקני מקים מפעל

בשנות החמישים המוקדמות ביקש שר האוצר דאז, פנחס ספיר, מהמיליונר האמריקני להתגייס לעזרה.
באותם ימים התמודדה המדינה הצעירה עם גלי עלייה רבים, שהופנו למקומות יישוב חדשים. אחת מאותם ערים חדשות היתה אשדוד. ספיר ביקש מרוגוזין להקים מפעל בעיר, שיהווה מוקד תעסוקה לתושבי האזור.
ישראל רוגוזין, כמו תמיד, נענה בחיוב. המדינה הקצתה לו אלף דונם קרקע על שפת ימה של העיר, והפילנטרופ האמריקני העביר אליו מפעל ללבידי צמיגים שהיה בבעלותו בארה"ב. השנים חלפו ורוגוזין הלך לעולמו: מאחר שהיה ערירי, הוריש בצוואתו את המפעל בחזרה לבעלות המדינה. זו נטלה בחזרה 600 דונם מתוך ההקצאה המקורית של הקרקע, אולם הותירה למפעל הלבידים 400 דונם, אותם הספיקה החברה לגדר.
אלא שאת ספיר פחות עניינה התועלת החומרית שבירושתו של רוגוזין. הוא היה מעוניין, בראש ובראשונה, להבטיח שהמפעל ימשיך להתקיים ולספק תעסוקה לתושבי העיר הדרומית. לכן העביר ספיר לידי שני המנהלים האמריקנים של מפעל רוגוזין, שמונו על ידי הבעלים המקוריים, את מניות השליטה (2%5) בחברה, תוך התחייבות מפורשת מצידם להימנע מפיטורי עובדים. בהמשך הנפיקה המדינה בבורסה את אחזקותיה בתעשיות רוגוזין, וזו הפכה לחברה ציבורית לכל דבר ועניין.
שני המנהלים האמריקנים, טכטנברג ומלצר שמם, ניהלו את רוגוזין בשלט רחוק מארה"ב. זה לא הפריע להם למשוך מהחברה כספים באמצעות עיסקאות סיבוביות: השניים היו מוכרים לרוגוזין את חומרי הגלם המשמשים את החברה לייצור הלבידים, וגוזרים בדרך קופון שמן. זו הסיבה לכך שרוגוזין אמנם האריכה ימים, אולם לא הצליחה לייצר בימי חייה רווח אחד מהותי.

ההשתלטות: עזרא הראל מזהה את הפוטנציאל

השנים חלפו, וגם טכטנברג ומלצר הזקינו. בערוב ימיהם ביקשו השניים למכור את החברה לכל המרבה במחיר. המשקיעים בתל-אביב לא ממש התעניינו במפעל הצמיגים המפסיד, ורק מעטים הבינו את הפוטנציאל הרב שטמון בקרקעות שמחזיקה החברה.
לאחד מהמעטים הללו קוראים אהרון חזן. הוא אסף בשקדנות מניות של רוגוזין בבורסה, והגיע בדרך זו להחזקה של יותר מ-10%, ומונה לדירקטור בחברה. חזן, שכבר כיהן בתפקיד דירקטור במספר חברות (כמו פרוטארום למשל), ביקש לצרף אליו משקיע שירכוש את מניות השליטה מידי צמד המנהלים האמריקנים המזדקנים.
בין היתר פנה חזן לאיש הנדל"ן עזרא לוי (מבעלי קבוצת הנדלן א.לוי) וגם למשפחת נמרודי, אך נדחה בנימוס. מי שקלט מיד את הפוטנציאל האדיר הטמון בקרקע באשדוד היה דווקא איש עסקים לא מוכר בשם עזרא הראל. זה הבין, כי מאחר שהקרקע הגדולה גובלת בנמל אשדוד מחד ובתחנת הכוח רוטנברג של חברת החשמל מאידך, הרי שאלה הם קונים פוטנציאליים שישלמו עשרות מיליוני דולרים על מנת לשמור בידם את האופציה להתרחבות עתידית.
הראל אמנם קפץ על המציאה, אולם הוא לא היה מוכן לשלם מחיר מלא עבור רוגוזין. בתחכום רב ניהל הראל מו"מ מקביל עם טכטנברג ועם מלצר, שהחזיקו כל אחד ב-26% ממניות החברה. לכל אחד מהשותפים האמריקנים הודיע הראל, כי ירכוש רק את מניות השותף האחר, וביחד עם המניות שמחזיק אהרון חזן - ישתלט על החברה. המסר המאיים עשה את שלו, והראל רכש תחילה את מניות השותף האחד בנזיד עדשים.
כעבור חודשים ספורים נשבר השותף השני, והראל השלים את ההשתלטות המלאה על החברה.

הגיוס: 18 מיליון דולר בהנפקת אגח

בעל הבית החדש ברוגוזין לא התעניין, כמובן, בעיסקי הלבידים. הוא היה עסוק בשינוי ייעוד הקרקע, שהיוותה את הנכס העיקרי של החברה. הראל דרש מחברת החשמל מחיר של 60 אלף דולר לדונם. בכדי להוכיח את רצינות כוונותיו, רכש הראל מרוגוזין, באמצעות חברה פרטית, פיסת קרקע של 2 דונם במחיר מופקע של 63 אלף דולר. בחברת החשמל הבינו את הרמז, ובמהלך בזק אושרה העיסקה: חברת החשמל שילמה לרוגוזין של הראל 62 מיליון דולר עבור 400 דונם באשדוד.
בשוק ההון התקבל הראל כקוסם, שהצליח להוציא יש מאין: הוא הפך מפעל צמיגים כושל לקופת מזומנים אדירה, הקורצת למשקיעים רבים. הראל לא ביזבז זמן ופנה לגיוס הון מהציבור בהיקף של 20 מיליון דולר. לשם מה זקוקה חברה בעלות יתרות מזומנים כה גדולות לגייס הון מהציבור? המשקיעים באותם ימים היו פחות ספקניים, והראל השלים במאי 97' גיוס של כ-18 מיליון דולר באמצעות הנפקת אג"ח. למשקיעים היה אמון רב בהראל. נוסף על הריבית הנמוכה בה גויס הכסף, הצליחה רוגוזין שלא לשעבד כלום תמורת החוב שנטלה.
כעת, מצוידת במזומנים ונקייה מחובות, יצאה רוגוזין לדרך חדשה שנראתה, לפחות על הנייר, מבטיחה.
אלא שבעלי מניות המיעוט ברוגוזין טוענים, שהראל השתמש בחברה לביצוע עסקאות שיקדמו עסקים אחרים שלו, וכך רוקנה למעשה רוגוזין מנכסיה, שהסתכמו בכ-80 מיליון דולר. לטענתם, טווה הראל שרשרת של עיסקאות סיבוביות, באמצעותם נמשכו המזומנים מהחברה באמתלות שונות ומשונות - מבלי שבעלי המניות יודעו, בחלק מהמקרים, על העניין האישי שיש להראל בעיסקאות אלו. חלק ניכר מהעיסקאות הללו נחשפות כאן לראשונה.

עיסקת הנמל: איך הפך הראל לבעל השליטה?

בשלהי יולי 1999 טס דירקטוריון חברת רוגוזין לעיר הנמל הגרמנית רוסטוק, השוכנת לחופו של הים הבלטי. הדירקטוריון ביקש לבחון מקרוב עיסקת ענק אליה ביקשה רוגוזין להיכנס. עיקרה של העיסקה היה מתן הלוואה בהיקף של 18 מיליון יורו לחברה הולנדית עלומת שם ובעלים, המתעתדת לרכוש את הבעלות המלאה על נמל רוסטוק. לרוגוזין ניתנה אופציה להמיר את ההלוואה בשלב הראשון לרבע ממניות הנמל, ובתוספת של כמה מיליוני דולרים לקבל עוד נתח של 5%.7.
בגרמניה קיבל את פני החברים הלורד יאנג. לקוראי המדורים הכלכלים של אותם ימים הוא היה מוכר יותר בתפקידו כיור חברת הטלקום הבריטית כייבל-אנד-ווירלס. זו הייתה עסוקה באותה עת בדיונים עם מדינת ישראל בהקשר להחזקותיה בחברת בזק (0%2). במשרד התקשורת הביעו אי נוחות מההחזקה של כייבל, שנמכרה בסופו של דבר לידי גד זאבי.
באופן רשמי, היה זה יאנג שעמד בראש קבוצת המשקיעים העלומה שרוכשת את הנמל. אלא שלנוכחים לא היה ספק מי הרוח החיה מאחורי הסיפור: עזרא הראל, שהתרוצץ בין הנוכחים, התנהג כשושבין ראשי ואף נשא את נאום הפתיחה של הטקס, בו הועבר הנמל באופן רשמי לידי המשקיעים האלמוניים. דירקטורים שנכחו בטקס זוכרים, כי ברציפי הנמל התנוססו שלושה דגלים - אמריקני, בריטי וישראלי - שאמורים לרמז על הבעלים האמיתיים של הפרויקט.
חצי שנה לאחר הטקס רב הרושם, באמצע יולי 99', החליטה רוגוזין לממש את האופציה ולקבל רבע ממניות הנמל. השאלה מדוע בוחרת רוגוזין להמר ולממש את האופציה שנה וחצי לפני שהיא פוקעת נשארה ללא תשובה. לכאורה, רוגוזין הייתה אמורה לחכות לפחות עד תום האופציה בכדי לדעת אם העיסקה כדאית או לא, שכן מרגע שבוצעה ההמרה למניות אין דרך חזרה.
בשלב מסוים נעלם הלורד יאנג מהאופק של הנמל הגרמני. לדירקטוריון רוגוזין מעולם לא נמסר דיווח מי הם השותפים האמיתיים שלו בנמל, מדוע פרש יאנג ומה קיבל תמורת פרישתו. ההערכות הן, שיאנג שימש רק כפרונט (עומד בחזית) של העיסקה עבור הגרמנים, שלא ששו להעביר את הנמל לידיים ישראליות. הערכה אחרת גורסת, כי עצם עמידתו של יאנג בראש קבוצת משקיעים שאמורה לרכוש מחצית ממניות הנמל איפשרה לרוגוזין לבצע את ההשקעה מבלי שזו תיחשב עיסקת בעלי עניין (עיסקה שחברה עושה עם בעל שליטה שלה, ושדורשת אישור של בעלי מניות המיעוט). מיד לאחר שיאנג פרש מהעיסקה, הפכו לפתע הראל ושותפו מנטה עצמון לבעלים של 75% מהנמל. איך זה קרה? כיצד הפכו פתאום השניים לבעלי השליטה בנמל? לא ברור.
על פי החשד, ההלוואה שנתנה רוגוזין לקבוצת המשקיעים האלמונית שימשה אותה לרכישת הבעלות המלאה על הנמל. אלא שרוגוזין קיבלה רק רבע מהמניות. תמיהה דומה העלה גם המפרק שמונה לרוגוזין, עוד פיני רובין, שציין בדו"ח מיוחד שהגיש לבית המשפט, כי על פי נתוני הבוסר שנמסרו למפרק, החברה (רוגוזין - ש.ג) השקיעה והלוותה באמצעות חברה נכדה כ-90% מהכספים שנדרשו לשם רכישת מניות חברת נמל רוסטוק, בעוד שחלקה בזכויות עומד על כ-25% בלבד.

בעלי האגח: האם הוחלט להימנע מלשלם להם?

באמצע 2001 טסו שלושה כלכלנים מבנק הפועלים לגרמניה, בכדי לבצע הערכת שווי כלכלית לנמל. הערכת השווי הבלתי-תלויה קבעה, כי הנמל שווה לא פחות מ-120 מיליון דולר, למרות שלדברי הראל ומקורביו הוא שווה הרבה יותר. על בסיס זה נתן בנק הפועלים לרוגוזין הלוואה של כ-15 מיליון דולר.
הנימוק הרשמי לנטילת ההלוואה היה הצורך לגייס מזומנים בכדי לעמוד בפירעון תשלומי האגח, ההולכים וקרבים.
אלא שבמקום זאת, עד למועד תשלום האגח נעלמו מיליונים מקופת החברה. נראה היה כי רוגוזין דואגת לבזבז במרץ את יתרת המזומנים שבידיה, על מנת שלא יהיה באפשרותה לעמוד בתשלום ובכך היא תיאלץ להגיע לידי פירוק.
ומה על הנמל? על פי ההערכות, הראל ועצמון מתכננים להרוס את הנמל הלא רווחי, ולהקים על מאות הדונמים שבו פרויקט שיכלול דירות יוקרה. על פי סיכום עם עיריית רוסטוק, לבעלי הנמל מותר לפטר רק עד 10% מעובדי הנמל בכל שנה. הסיכום היה, ככל הידוע, לתקופה של 4 שנים, שאמורה להסתיים בקרוב.
אלא שבדרך צריך לעקוף מגבלה קטנה, שהפכה למטרד של ממש: רבע ממניות הנמל הרי מוחזקות בידי רוגוזין. לא איש כהראל יותיר בידי החברה הבורסאית אוצר שכזה. לצורך המשימה הזאת גויס יוחאי שניידר, ידידו הקרוב של הראל. מעדויות של דירקטורים ברוגוזין עולה, כי שניידר ביקר ב-2001, שנה וחצי לפני שרוגוזין הגיעה לפירוק, לא פעם ולא פעמיים בנמל הגרמני ובחן מקרוב את הפוטנציאל הכלכלי העצום שבו.
מיקי ברנע, מנכ"ל רוגוזין, טען בשעתו כי משקיע שעשה בעבר עסקים עם הראל ניהל מגעים לרכישת הנמל, אולם הוא נבהל מהעובדה שלחברה יש אגח במחזור. מה הקשר בין השניים? למעשה אין קשר, אבל ברנע ניסה באמצעות הטיעון הזה ללחוץ על בעלי האגח של רוגוזין להגיע להסדר נושים, במסגרתו הם יקבלו בחזרה רק חלק קטן מהחוב אותו לוותה מהם החברה.
קטע מפרוטוקול אסיפת בעלי אג"ח, שהתקיימה ב-8 במאי 2002, נחשף כאן לראשונה: מיקי ברנע: "לגבי נמל רוסטוק. אותו גורם שאנו מנהלים איתו מגעים - אנחנו מתרשמים שהוא רציני.
"הוא ביקר ברוסטוק, ולמיטב ידיעתי מבקר ברוסטוק פעם נוספת. זה גורם שיהיה מקובל גם על בעלי השליטה האחרים ברוסטוק. אותו גורם צריך להגיע להבנה גם עם בעלי המניות האחרים, בעלי השליטה בחברה".
אחד המשקיעים: "מה הקשר בין רוסטוק לבין קניית האג"ח"?
ברנע: "אותו גורם סבור שהוא לא מעוניין לקנות נכס בחברה שיש לה עננה בנושא אג"ח".
אחד המשקיעים: "ההפך. אם יקנה את הנמל, תוכל לשלם לנו את האג"ח"?
ברנע: "לכו אליו ותשאלו אותו".
אחד המשקיעים: "אני לא יודע מי זה, תגיד לי מי זה".
ברנע: "אני לא מוסמך למסור את שמו, הוא לא רוצה לקנות נכס מהחברה כאשר יש בעיה של אג"ח".
אותו גורם, אגב, הוא לא אחר משניידר עצמו. אותו שניידר יצוץ שוב בשלב מאוחר יותר, כשירכוש את רוגוזין בסכום מגוחך של 100 אלף דולר מידי הראל ועצמון, בסמוך מאוד למועד קריסתה. הראל, בראיון נדיר שנתן לעיתון גלובס, לא חסך מחמאות משניידר והגדיר אותו כמומחה בהבראת חברות. להראל היתה גם תיאוריה מעניינת בכל הקשור להסדר הנושים שהוא מצפה משניידר לארגן: "זה לא הגיוני שמי שקנה אג"ח ב-40 אגורות יקבל עבורו 120 אגורות. אם בעלי האג"ח לא יהיו גרידי (חמדנים - ש.ג), ניתן יהיה להגיע להסדר".

עיסקת קובלט: השקעה שנראתה כבלתי-כדאית

הראל כבר הוכיח בעבר שהוא מומחה גדול בהפקת מיליונים יש מאין. עיסקת קובלט היא ככל הנראה אחד השיאים ביכולת העיסקית הזאת שלו. רוגוזין מחזיקה באופציה לרכישתן של 87% ממניות חברה בשם קובלט. מדובר בחברה זרה, שהתאגדה באיי הבהאמס, וכל נכסיה הם 16 דונם בנצרת-עלית. לכאורה, לא מדובר בנכס יקר ערך, שכן אפילו אישורי בנייה מתאימים לא היו לקרקע של קובלט.
על הנכס הזה שילמה קובלט לא מעט כסף. לא פחות מחצי מיליון דולר שולמו לבעלי הקרקע. בסוף מארס 99' החליטה רוגוזין לרכוש את קובלט ב-1.7 מיליון דולר, פלוס העמדת ערבות בנקאית בהיקף דומה לחובה של קובלט, שהיקפו עומד כיום על 26 מיליון שקל. להבטחת הערבות, היתה קובלט אמורה לשעבד את הקרקע, אולם שיעבוד שכזה טרם נרשם. יתרה מכך, מפרק רוגוזין, עו"ד פיני רובין, ציין כי שוויין הנוכחי של הזכויות במקרקעין נופל מ-26 מיליון שקל.
מדוע החליטה רוגוזין, אם כן, להיכנס לעיסקה שנראית על-פניה בלתי כדאית בעליל? לא צריך לחפש הרבה. לדירקטוריון רוגוזין לא נמסר מעולם מי עומד מאחורי קובלט, אבל מבדיקות שונות עולה כי מדובר, ככל הנראה, בהראל ובמקורביו. על-פי ההערכות, הראל עצמו מחזיק במישרין ב-17% מקובלט, ולכן ברור מדוע התגייסה רוגוזין להזרים מיליוני שקלים תמורת קרקע כמעט חסרת ערך. מיותר לציין, כי עיסקה זו לא הוגדרה כעיסקת בעלי עניין וממילא לא הובאה לאישור האסיפה הכללית של החברה.
גם המפרק שמונה לרוגוזין, עו"ד פיני רובין, מציין את הקשר בדוח מיוחד שהוגש לבית המשפט: "במועד בו החלה החברה להשקיע (להלוות) לקובלט, החזיקו בעלי השליטה הקודמים ו/או מי מהם בזכויות מסוימות בקובלט".
בהמשך מציין רובין, כי מהמידע שהובא בפניו עולה, כי רוגוזין רכשה את חובה של קובלט לבנק הפועלים בסכומים ניכרים, וכן כי רוגוזין השקיעה לבדה את כל ההון שנדרש לקובלט, מבלי שיתר בעלי המניות (ובתוכם בעלי השליטה בחברה), השתתפו במימון פעילותה.

עיסקת הרטן: הראל לא כינס אסיפה כללית

לא כל עסקיו של הראל בארץ התנהלו מרוגוזין. להראל היתה גם חברה פרטית בשם הרטן, שמחזיקה בשורה של אתרי מלונאות ונופש בזכרון-יעקב. מדובר במלון עדן-אין, הכולל 112 חדרים; מלון חוות הברון, הכולל 197 סוויטות (מתוכן 97 בבעלות הרטן); החזקות בפרויקט דירות הנופש שירת הים וכן במרכז ספורט מקומי.
בשלהי 1999 התברר להראל, כי ההשקעה בהרטן הפכה למסוכנת מאוד. החברה צברה חובות בהיקף של יותר מ-100 מיליון שקל לבנק דיסקונט, וזו כבר סיבה מספיק טובה לערב את רוגוזין בעניין. רוגוזין רכשה 15% ממניות הרטן, ובנוסף היא מחזיקה ב-17% ממניות חברה בשם לוהר, המחזיקה ב-15% נוספים מהרטן.
רוגוזין לא שילמה מזומנים בתמורה למניות. היא נטלה את חלקה היחסי בחובה של הרטן לבנקים, וגם שיחררה את הראל מערבויות אישיות שהעניק לחברה. מיותר כמעט לציין, שהראל - שנותר מחזיק בכ-7% ממניות הרטן - מעולם לא ביקש את אישור האסיפה הכללית של החברה, מכיוון שמדובר בעיסקת בעלי עניין.
יתרה מכך: בהרטן היה שותף גם יהלומן בשם דן ורדי, שהיה קרוב משפחה רחוק של עמוס מר-חיים, אחד מהדירקטורים ברוגוזין. גם לורדי היתה ערבות אישית לחובות של הרטן, וגם הוא רצה שרוגוזין תיטול על עצמה את הערבות. הראל סירב, ובתגובה הגיש ורדי שתי תביעות בנושא. הראשונה היתה דרישה לפיצוי בהיקף של 7.5 מיליון שקל שתבע ממר-חיים, ששיכנע אותו להיכנס ב-94' להשקעה בהרטן: בית המשפט פסק בנושא זה לטובתו של ורדי. התביעה השנייה הייתה להסרת הערבות האישית שהעמיד להרטן. תביעה זו לא הגיעה לידי דיון.
באסיפת בעלי אגח שהתקיימה ב-5 באוגוסט 2002 נשאל מיקי ברנע, מנכ"ל רוגוזין, על ההשקעה בהרטן: משקיע באג"ח: "מדוע החברה חילצה בעלי עניין בפרויקט הרטן, וקנתה את החובות ב-5 מיליון דולר"?
מיקי ברנע: "לא היה מסע חילוץ. העיסקה אושרה בדירקטוריון, כי בזמנו חשבו שהיא עיסקה מצוינת. ההשקעה נעשתה בתקופה שהמשק היה בפריחה, הרבה דירות נופש והרבה חדרי מלון. זה שהיום המשק נמצא איפה שנמצא, זה חוכמה שלאחר מעשה. לא חוכמה לבדוק עיסקאות שנעשו ב-99'".
משקיע אחר: "הסיפור של זכרון-יעקב היה מסובך גם בשנים 96' ו-97'. הסיבוך מול הבנקים היה עוד קודם לקנייה. קניתם מבעל עניין נכס שהיו מחלוקות ובעיות לגביו. מדוע העיסקה הייתה טובה לחברה"?
ברנע: "הדירקטוריון אישר את העיסקה וראה אותה כטובה לעיסקה".
מפרק רוגוזין פיני רובין בחר לסכם את הפרשה במלים: "ההטבה שניתנה לבעלי השליטה במסגרת העיסקה מטילה סימני שאלה על טיבם של השיקולים שבביצוע העיסקה, ומכך שהם טעונים בדיקה וחקירה".

ההשקעה ביס: למרות המצב הפיננסי הרעוע

אחד הנכסים של רוגוזין הוא החזקה עקיפה בחברת שידורי הלוויין יס. רוגוזין מחזיקה בכ-30% מחברת לידן-סוכנויות, שהיא בעלת 6.7% מחברת הלוויין. על מצבה הפיננסי הרעוע של יס כבר נכתב לא מעט. גם ברוגוזין היו ערים לעובדה הזאת, וכן להחלטה שהתקבלה אצל יתר בעלי המניות ביס (למעט בזק): להפסיק להזרים כספים לחברה. החלטה זו אף קיבלה ביטוי בדו"חות רוגוזין לרבעון השלישי של 2001. בפועל, לא הפסיקה רוגוזין להזרים כספים לחברת הלוויין, גם כשהיה ברור שמדובר בכספים האחרונים שנותרו בקופתה, והם מיועדים לתשלום לבעלי האג"ח.
רובין כתב בדו"ח המיוחד שלו: מסתבר כי בחודשים ינואר ופברואר 2002, כלומר 4 חודשים לפני מועד פירעון האג"ח, השקיעה החברה סך של 490 אלף דולרים נוספים בחברת הלוויין ובחברת פיוניר. זאת, למרות אמירות של נושאי משרה בחברה לפיהן החברה עושה לשם מימוש נכסים לצורך פירעון האג"ח. לאור סמיכות הזמנים שבין ההשקעה ביס לבין מועד פירעון האג"ח, יש המקטרגים שההשקעות האמורות בוצעו מתוך מודעות לכך שהדבר יקשה או ימנע מהחברה לפרוע את תשלומי האג"ח, והדבר טעון בדיקה.
בהקשר זה ניתן להביא את חילופי הדברים שבין ברנע לבין מחזיקי האג"ח באסיפה שהתקיימה ב-5 באוגוסט 2002: מחזיק אג"ח: "ביס אתם דיללתם או השקעתם"?
מיקי ברנע: "גם וגם".
מחזיק אג"ח: "השקעת ביס, וידעת שלא תוכל לשלם לנו? מה גובה ההשקעה"?
ברנע: "גובה ההשקעה ביס 400 אלף דולר בינואר 2002, ו-3 מיליון שקל בפברואר 2002".
מחזיק אג"ח: אתה יכול להסביר איפה אתה רואה את טובת החברה בלהשקיע 5 מיליון שקל על חשבוננו"?
ברנע: "אנחנו באים משתי נקודות מוצא שונות. אתם רואים לנגד עיניכם אפשרות לחלץ כמה שיותר מזומנים כאן ועכשיו, ואני לא חושב שזו הדרך הנכונה, לשלם יותר מיליון או פחות. הדרך הנכונה יותר היא לשמור את הנכסים, ולדעתנו על ציר הזמן זה הדבר הנכון יותר לעשות".
מחזיק אג"ח: "השקעה ברכוש זה שריפה".
ברנע: "אני לא רואה בהשקעה שריפה".
מחזיק אג"ח: "מצד אחד אתה אומר שאתה רוצה לממש נכסים, ומצד שני משקיע ביס"?
ברנע: "אתה מתווכח עם החלטה ניהולית. זה שאנחנו משקיעים ברכוש זה גם לטובת המחזיקים. אם אני אשלם לך היום 10 מיליון שקל, ארוקן את החברה, ובזה אני מועל בתפקידי".

החשדות: האם הפירוק תוכנן מראש?

החשד העיקרי סביב התנהלותה של רוגוזין והראל בחודשים שקדמו לאי פירעון תשלומי האג"ח, היה שהחברה מנוהלת במסלול מכוון בכדי להגיע לפירוק. זה בא לידי ביטוי בחוסר ההצלחה של הנהלת החברה לממש נכסים חודשים ארוכים לפני מועד תשלום האג"ח, וגם בהשקעות כאלה ואחרות שהובילו לכך שלחברה לא נותרה יתרת מזומנים בקופתה לשלם לבעלי האג"ח.
בטעות או שלא בטעות, רמז לכך גם מיקי ברנע בפגישה המדוברת עם בעלי האגח. בתשובה לשאלת אחד ממחזיקי האג"ח מדוע לא תלך החברה לפירוק, לאחר כישלון ההנהלה הנוכחית לממש נכסים, אמר ברנע כי זו אפשרות. עורכת-דינה של רוגוזין, ריבי פירון אירני, קלטה את הטעות במהירות: "החברה לא מוכנה ללכת לפירוק, הזדרזה לומר, זו אפשרות שאתם (מחזיקי האג"ח - ש.ג) יכולים לנקוט בה.
ואולם גם בדו"ח המיוחד שהכין עו"ד רובין על החברה הוא מצא לנכון לציין, כי בעודנו שוקדים על בירורם של דברים, התקבל אצלי הרושם כי פניהם של בעלי השליטה הקודמים בחברה (הראל ועצמון - ש.ג), כמו גם של בעל השליטה הנוכחי (יוחאי שניידר - ש.ג), אינן להסדר, ומבחינתם שתפורק החברה פירוק של קבע.