ילד שלי מוצלח

מעולם לא היו ילדים מושקעים כל-כך, כמו בדור האחרון. חוגים, נופשים, חו"ל, מתנות יקרות, בגדים ממותגים. ובכל זאת יש איזו הרגשה, שכמה שלא משקיעים בהם, זה מעין בור ללא תחתית. האם הילדים של היום הם פחות אסירי תודה מהילדים של פעם? מה גורם לנער מתבגר, או לצעיר בשנות העשרים, לקום בבוקר, ולהכריז שהחיים לא יפים, לא שווים, שהוא בדיכאון, עם כל השפע הזה שמרעיפים עליו?
לכאורה, מה חסר לו? הוא יפה, מוצלח, חכם. אז למה הוא כל כך חסר ביטחון? כהורים משכילים, אנחנו יודעים, שתיכף יבואו הפסיכולוגים ויאשימו אותנו שהכל בגללנו. ומיד אנחנו מרגישים אשמים ורוצים לצעוק: אבל הוא היה כזה מהיום שנולד! ואולי הוא פשוט כזה, ילד עם אופי קשה. כשאנחנו בודקים את עצמנו, אנחנו חשים שזה לא הוגן להאשים אותנו. אנחנו באמת אוהבים את ילדינו.
כבר כשנולדו הלכנו לבית ספר להורים, כדי שחס וחלילה לא נעשה טעויות בחינוכם. אז איך זה קורה לנו? אולי פשוט צריך לחזור לשיטות הישנות והטובות. פעם נתנו כבוד למבוגרים, פחדו מאבא וצייתו לו בלי לצייץ. היום כל ילד הוא יו"ר האגודה לזכויות האזרח: "אתם לא תחליטו בשבילי". ובנוסף הוא מתחצף, כאילו כל העולם שייך לו, ולעיתים קרובות מגלה התנהגות תוקפנית. אנחנו נחרדים כאשר אנחנו שומעים על אלימות בבתי הספר, ושואלים מה קורה פה? למה העולם הולך לכיוון של טרור אגרסיבי יותר ויותר? למה אלימות הפכה להיות אחד הנושאים המרכזיים בסדר היום שלנו?
ברור שלתופעות העולמיות של הטרור יש היבטים מרובים: כלכליים, סוציולוגיים, תרבותיים, שלא כאן המקום לפרטם. אבל יש לתופעה זו גם היבטים פסיכולוגיים. מהאינפורמציה שנכתבה בעיתונות על משפחתו של בן לאדן, נראה שהוא תוצר מובהק של תרבות השפע. ילד עשיר ומפונק, שהיה לו תמיד הכל, אשר גודל בידי אומנות, טבחים ונהגים פרטיים, חונך בפנימיות, והיה בעיקר בודד. מסוגר ואינדבידואליסט מאז ומעולם. ה
אם ייתכן שאי שם בעמקי נפשו, יש זעם של ילד שלא זכה לאהבת אם פשוטה, והוא העומד מאחורי החורבן שהוא מנסה להמיט על כולנו? יש משהו מאוד מכאיב בגילוי, שעם כל המאמץ שאנחנו משקיעים בילדינו, התגמול בבגרותם הוא זעם וביקורת כלפינו. אנחנו אומרים לעצמנו, טוב, בסדר, אנחנו לא מושלמים, אבל כל כך הרבה השקענו, למה הוא לא רואה את זה? אז יש משהו בפתגם העממי האומר שאבא אחד יכול להאכיל עשרה ילדים , אבל עשרה ילדים לא יכולים להאכיל אבא אחד.
במובן מסוים, ילדינו יראו בנו ספק שלהם, גם כשיהיו עצמאים וחזקים מאיתנו. יש גם אמת בכך, שיש תופעות ששייכות לגיל, ולשלב התפתחותי, ושילדים רבים מוצאים עצמם קרובים יותר להוריהם, ברגע שהם עצמם הופכים להורים. אבל, יש אפשרות נוספת, שחשוב שלא נזניח כשאנחנו מהרהרים בנושא. ייתכן, שיש משהו בדבריו של הילד שמבטא כלפינו זעם כאוב. ייתכן שבאמת החסרנו משהו חשוב להתפתחותו, למרות הרצון הטוב והמסירות. בדור שלנו, אחד המחסורים החמורים שילדים נחשפים אליהם הוא העדר חמימות.
ילדים גדלים בניכור רגשי, שלעיתים קרובות מוסווה בנתינה שופעת של מצרכים, אך נעדר מהם הדבר האמיתי, החיוני כל כך להרגשה שאיננו בודדים בעולם. כשמישהו מגלה חמימות כלפינו, אנחנו מרגישים מייד חשובים, כי החמימות יוצרת הרגשה שאנחנו נמצאים במרכז העולם של מי שמתייחס אלינו. בנוסף, יש בחמימות משהו שעוטף, כמו שמיכה רכה ונעימה, שמקטין את החיכוך שלנו עם המציאות, ונותן תחושה של חיבוק. חיבוק זה, הנותן הרגשה של יחד, הוא זה העושה את ההבדל בין ילד מאושר לילד אומלל.
זו לא ארוחת צהרים שניתנת בשביל למלא את הבטן המקרקרת, כי צריך לאכול. זו ארוחת צהריים שניתנת כמעשה אהבה, שהופך את האירוע היומיומי הזה למשהו של אינטימיות. של לא לבד. זה לא הכל, כמובן. גם במשפחות עם חמימות יכולות להופיע בעיות, אם כי לרוב הן בעוצמה מתונה יותר. חשוב שלחמימות תתלווה נכונות להקשבה ולהבנה. כשילד אומר לנו שהוא מרגיש מכוער, גם אם נדמה לנו שלא יכול להיות דבר מופרך מזה, שכן על פי כל קנה מידה הוא יפה תואר – הוא אומר לנו משהו על ההרגשה שלו. כך הוא רואה את עצמו, ואולי לא היינו עירניים מספיק לתת לו תחושה אחרת. בכל מקרה, אבסורדי ככל שזה יהיה, הוא אומר משהו אמיתי, וחשוב שנקשיב לזה.
לכאב שבזה. גם כשילד אומר לנו שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר, חשוב שנבחן אם אין הוא אומר בדרכו שלא טוב לו שם, ולא בהכרח הוא משתמט? גם ילד עם אופי פחות נוח, לא בהכרח חייב להיוותר ללא חברים. מסוגרות איננה עניין גנטי בהכרח. היא יכולה להיות תגובה להעדר אוזן רגישה ומבינה. והחשוב מכל: כשאנחנו מדברים עם ילדינו הבוגרים, אחד הדברים החשובים להם ביותר הוא, שנהייה מסוגלים להודות בטעויות שלנו, או לפחות לראות את הדברים מנקודת מבטם, כך שלאמת שלהם יהיה איזשהו מקום בליבנו. זה עושה את פעולת הריפוי המשמעותית ביותר עבורם, שכן בסופו של דבר, גם הם אוהבים אותנו, וכל הכעס הזה כלפינו, מקורו דווקא באהבה הזו שלהם אלינו, שמשום מה נכזבה.
אז כשהילד לובש פתאום שחור, וצובע את קירות חדרו בשחור, גם אם זה טרנד עכשווי, הוא מאותת לנו משהו, שאם נשכיל לקלוט אותו, יתכן שבעתיד נספוג פחות חבטות, ונוכל גם ליהנות מאסירות תודה, שבאמת מגיעה לנו, על כל הלילות ללא השינה שהשקענו בהם.