התבגרותו של פליט

הרומאן הראשון של צבי יגנדורף נכלל ברשימת המועמדים הסופיים לפרס בוקר הבריטי היוקרתי בשנת 2001, וזכה שם לביקורות אוהדות. זה קרה למרות שהספר הוא מאוד 'יהודי', מאוד אישי ואפילו אוטוביוגרפי, אם לשפוט מההשוואה בין העלילה לבין חייו של המחבר, ואולי גם מהתמונה שעל העטיפה, הלקוחה מארכיון פרטי (האם זה וולפי או שמא בן דודו הסורר ברני?).
הספר פורש את סיפור התבגרותו של וולפי, בנם של חיים ופרידה (חולת השחפת) גולד, שהגיעו לבריטניה כפליטים מווינה שלאחר 'ליל הבדולח'. אחרי מות אמו מועבר וולפי הצעיר לחזקת דודו מנדל ודודתו רוזה, אף הם פליטים, שמגדלים אותו בלונדון של שנות הארבעים. עד כאן הסיפור סטנדרטי למדי, או לפחות מצלצל מוכר, אבל אם אינני טועה היה זה טולסטוי שטען, כי כל המשפחות המאושרות מאושרות באותו אופן בעוד שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, ודרכה של משפחת גולד היא אכן שונה. ספק אם למשפחות רבות יש ארסנל מוזרויות רחב כמו זה של משפחת גולד.
הספר מתחיל באיזכורו של קלמן, דודה של פרידה, שנפטר בעת נסיעה שיגרתית בחשמלית של וינה ונמצא על ידי הכרטיסן בתחנה האחרונה כשהוא ללא רוח חיים, כיסיו ריקים, ואין עליו כל מיסמך מזהה. סיפורו של קלמן מותיר חותם עמוק בליבה של פרידה, שראתה בו את האנטיתיזה לפליט, מאחר שמסעו האחרון היה ליעד ידוע וברור, ללא מטלטלים ואשרות. אבל דוד קלמן הוא רק המבוא בדרך אל משפחה שעוצבה על ידי חוויית הפליטות והמוות.
דוגמה טובה למורבידיות שמשחקת תפקיד מרכזי במשפחת גולד היא סיפור המיכתבים. לאחר שאמו של וולפי נפטרה ממשיך דודו לשלוח בשמה מיכתבים להוריהם שהגיעו לישראל, וזאת כדי לא להדאיג אותם – סבתא הרי ידעה 'קראנק' בליבה, ואילו ידעה על מות הבת היתה מצטרפת אליה לאלתר. עשרות מיכתבים נשלחו להורים בתל-אביב כשוולפי הקטן מתבקש להוסיף מיספר מילים לכל אחד. 'צושרייבן' (בגרמנית: תוסיף משהו בכתב, עמ' 64), היה אומר לו דודו, ובניגוד לרצונו היה וולפי מוסיף שתי שורות שיקריות. אותו 'צושרייבן' שמסמל את המחויבות המשפחתית של וולפי בעודו נער, עבר טרנספורמציה כשעלה ארצה ודודתו סופי פגשה אותו בנמל. הדבר הראשון שאמרה לו היה 'ניכטס אונטרשרייבן' (בגרמנית: אל תחתום, עמ' 174), כדי שלא יחתום, חלילה, על שום טופס שיגישו לו. אבל אני מקדים את המאוחר.
הרבה לפני שוולפי עולה ארצה אנחנו מתוודעים לדוד אוטו, שנוהג לעשות 'אמבטיות רוח', ולאביו של וולפי, שבמקום להגשים את שאיפותיו ללמוד פילוסופיה מוצא את עצמו עובד כפקיד במחסן בגדים וחי בפחד מתמיד מדניס, חבית השומן הגדולה השולטת ביד רמה במחסן של 'אופנת פלורה'. את השפיות מייצג בספר ברנרד, בן דודו של וולפי, המסרב להתפלל או לחבוש כיפה ומסכים ללכת לשיעורי עברית מדוברת, כי הם ממוקמים בווסט-אנד, שם הזונות מסתובבות ברחובות ויכולות לשדוד אותך או להדביק אותך בזיבה. השילוב הקומי בין ציד הרפתקאות מיניות לבין שיעור בעברית מדוברת יוצר את אחד הרגעים הקומיים הבולטים בספר.
'וולפי ואופי השטרודלים' מסופר כרצף של זיכרונות המתרחשים בבריטניה ובישראל. רובו מוקדש לשנות ההתבגרות, השנים שבהן הקונפליקט שבין היות פליט יהודי לבין הרצון לעצב זהות עצמאית, היה גדול ביותר. הדואליות הזאת נכונה גם לגבי היחס שבין לונדון לחיפה – לונדון שבה צריך לכתוב כדי לשמור על שלמות המשפחה, ולעומתה ישראל, שבה אסור לכתוב, או ליתר דיוק אסור לחתום. תחושת הפליטות מלווה את הדמויות המרכזיות באשר יילכו – בפאב, במקום העבודה, בפארק או בבית הספר. התרבות המקומית הנוצרית מאיימת עליהם, והגיבורים נוקטים אסטרטגיה של הסתגרות נוסטלגית, מרידה או פסיחה על שתי האפשרויות.
על העטיפה מתואר הספר כרומאן התבגרות של פליט יהודי בלונדון, אך חלקה של לונדון מצומצם למדי. גם שם הספר מטעה במקצת, השטרודל, מעשה האמנות המשותף של מנדל ורוזה, מוזכר בקצרה. לאמיתו של דבר, אין לכך כל חשיבות, כי 'וולפי ואופי השטרודלים' הוא ספר חכם ומלא הומור, והתלונה המרכזית שיש לי כלפיו היא שהיה קצר מדי.
(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

"וולפי ואופי השטרודלים" מאת צבי יגנדורף, מאנגלית: יוסי מילוא, עם עובד, ספריה לעם, 209 עמ'.