אמא סדרתית

בסקר שפורסם לאחרונה ב"ידיעות אחרונות" ושנערך בהזמנת נעמת, גילו 72 אחוז מהמשיבות, כולן נשים, כי מבחינתן הפיכתן לאמהות הרסה להן את הקריירה. ממצא מפחיד? השפעה של תפיסות פטריארכליות ואורתודוכסיות על האשה הישראלית? גם, אבל לא רק. אחותן לצרה, עיתונאית בריטית בשם אליסון פירסון, פרסמה לפני כשנה את המונולוג הנוקב, השנון, הכואב והמצחיק כל-כך של אמא-קריירה, "אין לי מושג איך היא עושה את זה". הספר הפך לרב-מכר ולתנ"ך קטן של אמהות-קריירה ברחבי העולם, ואפילו כונה "ברידג'יט ג'ונס של הנשואות". ההשוואה הזו היא רק חלק בגל ספרות סמי-פמיניסטית השוטף את עולם המו"לות הבריטי בשנים האחרונות, גל שמושפע מסופרות כמו א.ס בייאט, אנטוניה פרייזר, דוריס לסינג ואחרות. יתכן שהדומיננטיות הזו היא תשובה לספרי הבכיינות של הגבריים החדשים, שמייצג ניק הורנבי, ובהם מוצגת נקודת המבט הגברית המהורהרת על הקשיים בזוגיות ובהורות.

עד הקצה

בימים אלה יצא התנ"ך בתרגום עברי ב"מטר", הוצאה-לאור קטנה, שבחושים מסחריים נבונים תרגמו את הטקסט החיוני הזה לעברית, ציוד חובה ללוחמות הגרילה הנועזות הידועות בשם אמהות עובדות. את הלחימה היום יומית הזו - בזמן, שתמיד נגדך; בזיכרון, הקורס מעודף מטלות; בבוס הדמוני, שמנסה לחשוף כי חדלת להיות כזו מצויינת; ובצרכים הצורחים שלך עצמך - מתארת פירסון באמינות דוקרת, כשהאירוניה שלה אינה מסתירה שאלות קיומיות נשכניות.
קיית רדי, הגיבורה של פירסון, היא מנהלת השקעות בחברה פיננסית, ששכירי החרב שלה מרבים לשסף גוויות-עמיתות עם כל סימן של חולשה. ואמהוּת היא חולשה מוצקה בעולם הזה. הגיבורה חייבת להמשיך ולהציג לבוס השוביניסט, לעוזר השאפתן ולקולגות הקנאיות את התמונה של הביץ' המבריקה והשנונה, שציניות רדיואקטיבית וגרידיות נבזית הן-הן המנוע היום-יומי שלה בעסקים. ואת כל אלו היא חייבת להוכיח גם בימים שבהם התינוק פתח את הראש בנפילה ממדרגות, הילדה מכריזה שהיא לא הולכת לישון אם אמא לא משכיבה אותה גם הפעם, והבעל הולך ומתרחק עד שהוא משאיר רק פתק שבתוכו הרע מכל.
את "המחיר" הזה, במטבעות כאלו ואחרות, מכירה כל מי שיצאה לעבודה (חוץ מגליה אלבין כנראה). פירסון פותחת את תיבת הפנדורה הזו, ומציגה מאות נפילות מדממות ולא קלישאיות. אלה הם החיים של הליכה מסוכנת על הקצה, בין התפרקות המכונה המשפחתית, קריסת האמינות בעבודה, שבירת הזוגיות והתמוטטות נפשית. ככה זה כשעל בן אנוש שזכה בתואר "אמא" מונח כל-כך הרבה - מטאפורית ומעשית - על הכתפיים.

ללא נחמה

הספר נפתח כשקיית עומדת במטבח ו"מזייפת עוגות פאי" מסופרמקט למסיבת חג-המולד שנערכת בגן של הילדה. "אז אתם מבינים, עוד לפני שהייתי מספיק גדולה כדי להבין מה זה להיות אישה, כבר הבנתי שעולם הנשים מתחלק לשניים: יש אמהות 'טובות' שמקריבות את עצמן, אופות עוגות תפוחים ומשגיחות על מכונת הכביסה, ויש אמהות מסוג אחר. בגיל 35 אני יודעת בדיוק לאיזה סוג אני שייכת, וזה כנראה מה שאני עושה פה בשעות הקטנות של ליל ה-13 בדצמבר: מנחיתה מערוך על עוגות עד שהן נראות כמו משהו שאמא מכינה. פעם היה לנשים זמן לאפות עוגות כאלו והן נאלצו לזייף אורגזמות. עכשיו אנחנו מסתדרות עם האורגזמות, אבל מזייפות את העוגות. ולזה קוראים התקדמות".
עם המונולוג הפנימי המאשים/צולף/מרחם על עצמו מסיעה פירסון את העלילה: מאבקי כוח, לקוחות חסרי צלם, מטפלת נצלנית, חמות מהגיהנום, ולצדם - חלקים רגשיים וחשופים יותר, כמו מאהב אי-מייל שעושה לה מסאג' לנשיות, ואבא שמגיח מהעבר כדי לתת לגיבורה קצת פרופורציות על החיים ולהזכיר כמה חשוב להיות הורה נוכח ומטפח.
אחת החולשות של הרומן המוצלח הזה היא שאין שום הקלה במתח האין-סופי של הדיאלוג הפנימי שהיא מנהלת עם עצמה, במיוחד ברשימות המבהילות שהיא מריצה בראש, רשימות המכילות את כל הדברים שעליה לעשות לטובת צאצאיה, הבוס שלה, בעלה, המטפלת והיא עצמה. בסדר הזה. מתח דחוס כל-כך ב-392 עמודים מביא לחווית קריאה אינטנסיבית ותובענית. אין בה הקלות. אפילו בחיים האמיתיים אפשר למצוא כמה דקות להתקלח פה ושם בלי שירצו ממך משהו.
צר לי לומר שאין בספר גם נחמה לפמיניזם: למרות הלהטוטים המרשימים וחונקי הלב שעושה קיית כדי לזכות בקריירה + בעל וילדים היא נושרת מהמירוץ - לא לפני מסע נקמני משובב בגברים השוביניסטים, עמיתיה לכאורה - לחיי כפר נוחים ושלווים, וכך זוכה בבעלה מחדש. אבל גם אז שד האמביציה לא מרפה, וממש בעמוד האחרון יש אופציה להתעוררות של פרוייקט חדש, בעל אופי סוציאליסטי במהותו. ככה זה עם אמהוּת. היא עושה אותנו מאוד מאוד רגישות.

"אין לי מושג איך היא עושה את זה" מאת אליסון פירסון, הוצאת מטר, 392 עמ'