מטבע הנפט

ככל שקרב יום פרוץ המלחמה המיוחלת, כן מתבהר והולך שעילותיה הרשמיות הן בוקי-סריקי מוחלט. לא נשק להשמדה המונית, לא קשר עם אל-קאעידה, לא איום על ארה"ב, אפילו לא איום על השכנים.
גם העילות המשפחתיות והפנים-פוליטיות, על אף קסמן האירוני, יכולות לשמש רק כמתאבנים. אכן האיש עם השפם העליב את אבא, ואכן טוב לגאון מן הבית הלבן שיהיה שרוי כל ימי שלטונו במלחמה מסמאת, אך לצאת רק לשם כך למלחמה שתהרוג רבבות ותאמלל מיליונים? אפילו ניאו-שמרן אמריקני אדוק יודה שזה מוגזם קמעה.
השאיפה הפתאומית והקדושה להפצת בשורת הדמוקרטיה בכלל נשמעת כמו בדיחה. הרביעייה בוש-ראמספלד-צ'ייני-רייס מוכיחה יום-יום ושעה-שעה כי משטר דמוקרטי אינו ערובה לכלום. מסתבר שגם דמוקרטיה יכולה להתנהג כמו בריון שכונתי שאינו שם קצוץ על החלטות בינלאומיות, על דעת הבוחרים, על עמדת העולם או על זכויותיו של הזולת. בוש הוא הראיה הטובה ביותר לכך שדמוקרט עם אקדח גדול אינו שונה מהותית מדיקטטור עם אקדח גדול. שניהם עושים מה שבא להם. שניהם מוכיחים כי לא העקרונות ושיטת המשטר קובעים, אלא רק הכוח.
למחפשים את העילה האמיתית למלחמה מוגשת בזאת עוד אופציה אחת, המתגלגלת זה זמן-מה באינטרנט, ותופסת תאוצה ואוהדים בחוגים נכבדים. יתרונה בהיותה הגיונית, מעוגנת בעובדות לא מוכחשות, ובהסבירה באופן משכנע את פשר האובססיה האמריקנית לשלוט בעיראק.
לא פשוט לפשט תורה קצת סבוכה ומייגעת לכמה משפטים קליטים. אך בטרם יבטל הקורא הנרגז את העניין כולו בהינף-יד מזלזל, מומלץ לו לבצע חיטוט לימודי קצר באינטרנט בעזרת מילות המפתח W. Clark ו-Iraq (ו' קלארק הוא המנסח המובהק ביותר של התיאוריה הזאת, ומאמרו מתרוצץ כמעט בכל אתר ואתר העוסק בנושא).
להלן התמצית שבתמצית: ההילך הבינלאומי של הסחר בנפט הוא הדולר. מחירה של חבית נפט ננקב אך ורק בדולרים. לא מעט בגין עובדה זו, שומרות כמעט כל מדינות תבל את רוב רזרבות המט"ח שלהן בדולרים. הדומיננטיות הזאת של הדולר היא, נכון להיום, כמעט הבסיס היחיד לעוצמתו של המטבע האמריקני. מבחינה כלכלית, ארה"ב שקועה בבוץ בל-ייאמן: גירעונה התקציבי וחובותיה מתקרבים ל-25% מן התוצר הלאומי! (לפני 15 שנה היה הגירעון אפס). כלומר, רזרבות המט"ח של אמריקה, אלה המגינות עליה מפני משבר נורא, הן רזרבות-המט"ח הדולריות של שאר העולם.
ב-1 בנובמבר 2000 עשה סדאם חוסיין מעשה. יש הגורסים כי בכך חרץ את דינו. הוא דרש מן האו"ם (המפקח על עסקי הנפט של עיראק, במסגרת הסנקציות) לקבוע את מחירי הנפט שלו באירו ולא בדולר. זמן קצר אחר-כך הוא גם המיר את כל יתרות המט"ח שלו למטבע אירופי. הרבה לעג הוא הביא אז על עצמו. האירו היה שווה בקושי 80 סנט. לא חלפו שנתיים וסדאם גרף קופה אדירה. זה היה הסדק הראשון בשריונו של הדולר. הסימנים למעבר אל האירו, הן בקרב המדינות המייצרות נפט והן בקרב מדינות המייבאות אותו, הלכו והתרבו; איראן (גם היא חברת כבוד ב"ציר הרשע") הודיעה שתעבור לאירו, חזרה בה, ועתה היא שוב בדרך אליו. צפון-קוריאה (המרשעת השלישית בציר) הודיעה לפני כמה חודשים שהיא עוברת לאירו. יפן החלה להחזיק חלק גדל והולך מיתרותיה באירו. ונצואלה אמנם לא עברה לאירו, אבל נטשה קצת את הדולר ועברה לעסקאות ברטר בנפט. האירו המתחזק נושף יותר ויותר בעורפו של הדולר. אם יחליטו מדינות אופ"ק לעבור במאורגן לנקיבת מחיר סחורתן באירו, ירחם אלוהים על קופתה של אמריקה. הנהירה העולמית מן הדולר לאירו תמיט על ארה"ב משבר שלעומתו תיראה 1929 כשנת שגשוג ופריחה.
מסמכים מלמדים כי כבר בתחילת 2001 נשמעו בממשל קולות אשר הציעו להשתמש בכוח צבאי כדי להשתלט על עיראק. לא, חלילה, כדי לגזול את הנפט מן העם העיראקי, אלא רק כדי להשיב את הסוררת מן האירו אל הדולר, לשלוט בסחר הנפט העיראקי וכך להחליש את קרטל אופ"ק ואת יכולתו לקבוע מחירים, להוזיל את מחירי הנפט (בדולרים, כמובן) ולעצור את הסחף מן הדולר לעבר האירו.
ובמשפט אחד: זה לא הנפט, טמבלים חביבים שכמונו, זה רק מטבע-הנפט. לא הטובים נגד הרעים, אלא רק הדולר נגד האירו. לא למען הדמוקרטיה, אלא רק למען הפלוטוקרטיה.