דיגיטליות, עוצמה והמעמד החדש בישראל

ההכרה בעוצמה הדיגיטלית, כטכנולוגיית מידע הכוללת חומרה, תוכנה ומהות חשיבתית, אינה מוטלת בספק. נוכחותה מורגשת כמעט בכל תחום סביבנו. עם זאת, בישראל נתפשת הדיגיטליזציה כעניין אינסטרומנטלי בעיקר.
המחשב, הווידיאו, התקשורת הסלולרית והממירים נחשבים לשכלולים טכנולוגיים ולא ליוצרי מציאות, המחייבים שיח חברתי או פוליטי מתוך דאגה להמשך קיומה של חברה דמוקרטית וליצירת כללי אתיקה וחקיקה שיגנו מפני חשיפה ומניפולציה של הערכים וההשקפות המנחים אותה.
המציאות הדיגיטלית נצפתה על ידי פילוסופים כבר לפני שנים, והם שהתריעו מפני "אופיה הכפייתי של החברה המנוכרת לעצמה" - חברה ששולטים בה בעלי המידע (הבנקים, חברות הביטוח, קופות החולים, הצבא, המשטרה, המדיה ושלטונות המס), לאו דווקא המנהיגים הנבחרים.
הדיגיטליות בישראל היא שאלה פחות טעונה משאלות אחרות המעסיקות את החברה הישראלית, אך השפעתה אינה פחותה מכל שאלה לאומית אחרת. בניגוד לשיח המתקיים בקהילה האירופית או בבתי המשפט בארצות הברית, בישראל לא נערך דיון ציבורי בשאלה זו. (יש לציין בהקשר זה את מאמציו וקשייו של ח"כ מיכאל איתן, שהוא קול בודד בזירה הפרלמנטרית).
לדיגיטליזציה יש משמעות מכוננת ומעצבת ביחס למערכות השלטון, החברה והכלכלה. דווקא בישראל, שההיי טק מהווה את לב כלכלתה, במקום שכל השותפים הרבים לתעשייה זו מודעים לכוחה של הדיגיטליות, דווקא כאן צריך היה לצפות למאבק ערני שינסה לעצב מודל המאזן בין הסכנות הטמונות בדיגיטליזציה והסיכויים הרבים שהיא מעניקה, לרבות התייחסות לשאלת השליטה על מקורות המידע ודרכי זרימתו.
מי ששולטים בכוחות הכלכליים ובטכנולוגיה הזו, עוצמתם היא כה רבה, עד שניתן להגדיר את אזרחי המדינה כנתיניהם. שכן לאזרחים אין מודעות או שליטה על שימושיו של המידע המתייחס אליהם. מדובר גם באלה שמעצבים את התרבות או כל תוכן מדעי, אשר לכאורה מכירים את טכנולוגיות המידע.

התוכנית: ריכוז המידע הדיגיטלי של אזרחי ישראל

בישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) מתכננת לקיים את מיפקד האוכלוסייה הבא, לא בשיטת "הקש בדלת" המקובלת, אלא על ידי ריכוז המידע הדיגיטלי של כל האוכלוסייה (למשל, משלטונות המס, הביטוח הלאומי, מערכות הבריאות, השלטון המקומי וכו') ופילוחו.
מיפקד אוכלוסין הינו התערבות ממלכתית בנתוני הפרט, עם השלכה משמעותית על המדיניות הציבורית. המיפקד נערך אחת לכמה שנים והוא מבוסס על איסוף נתונים של כלל האוכלוסייה ועיבודם. עקרונות בסיסיים בניהול מיפקד כזה הם אינדיווידואליות (פנייה ישירה לכל תושב), אוניברסליות (כל התושבים) וסימולטניות (כל הנתונים באותה נקודת זמן).
נתוני הלמ"ס ועיבודיהם הם מקור מידע שאין לו תחליף עבור מוסדות המדינה, והם נגישים גם לגורמים עסקיים. בעקבות המיפקד האמור עומדת הלמ"ס לקבוע את הפרופילים המייצגים של החברה ישראלית, אשר ישמשו לקביעת מדיניות ממלכתית, ציבורית ועסקית.
יש לסייג הצגה זו של פעולת הלמ"ס, משום שהיא מחשידה את המוסד ואת עובדיו בכוונות לא טהורות, ולא זו הכוונה. הלמ"ס דאגה אמנם שהמידע יהיה מוגן מבחינה חוקית, אך מבחינה אתית זוהי התערבות גסה בנתונים של האזרחים. ההנחה היא, שאילו היו שואלים את האזרח פנים אל פנים, הוא היה משיב תשובות הזהות לשקלולים הסטטיסטיים שביצעו המומחים. הנחה זו פוגעת בכל תושב, שהרי המידע עליו נאסף שלא בידיעתו, וממילא אין הוא מאושר בחתימת יד.
מאחר שנתונים אלה משמשים, כאמור, כתשתית חיונית לקביעת מדיניות ציבורית ועסקית, מעוררת שיטת איסופם שאלות אתיות וחברתיות מן המעלה הראשונה. בנסיבות אלה ניתן לראות במעשה הלמ"ס תהליך של "שיבוט חברתי".

סכנת השיבוט החברתי

"המשבטים החברתיים" אמנם אינם בונים חברות חדשות מגנים מועדפים, אבל קצר המרחק בין זה לבין שימוש במידע דיגיטלי גנרי ליצירת רבדים חדשים, המחלקים את האוכלוסייה לקבוצות הומוגניות, שהאזרח לא אישר את שיוכו אליהן, או לא נולד לתוכן. כך עלולה להיווצר חברה משובטת, המורכבת מתת-חברות שעוצבו על פי ההיגיון הדיגיטלי.
בחברה תקינה, שבה מתקיימים דיון ציבורי נרחב, חקיקה הולמת ורגולציה ציבורית השומרים שמידע לא "יתגלגל" ושלא ייעשה בו שימוש המנוגד לערכי היסוד של חברה אזרחית דמוקרטית, אפשר להימנע מן המציאות המאיימת הגלומה באופציה זו.
שני מאגרי מידע הגדולים בישראל נמצאים בשליטה של "בזק" וחברות הכבלים. גופים מונופוליסטיים אלה מנהלים את מרבית המידע הדיגיטלי הזורם בסייברים המוטמנים ברחובות הערים ומתחברים למאות אלפי בתים ברחבי המדינה. בפועל מדובר בגופים אסטרטגיים השולטים כמונופול במרחב הציבורי, ולא מוחל עליהם פיקוח ציבורי ראוי.
בלעדיות זו היא כוח אדיר בידי מי שהשיקול הבלעדי שלו הוא עסקי.

המונופולים שולטים בהולכת המידע

היזמים הגדולים השולטים במידע ובערוצי התמסורת מעוניינים בשוק חופשי מרגולציה על פי מיטב המסורת של כלכלת השוק. ביל גייטס טוען, כי "יש לתת לאזרחים את הכוח לפעול למען עצמם בלי שיצטרכו לעבור דרך המנגנון הבירוקרטי" ומתכוון בעיקר לעצמו.
החברה החופשית כבר יודעת, כי מה שנכון לשוק ירקות, שבו מתקיימת תחרות על כספו של הצרכן בין ספקים, מוצרים ואלטרנטיבות שונות, אינו מתקיים בשוק שנשלט על ידי מעטים, שאינם מותירים בידי הצרכן אלא בחירה בין ספקים בודדים - במקרה לעיל מונופוליסטיים, שיש ביניהם הסדרי התקשרות המונעים מעבר זמין מספק לספק, ואין לו כמעט אופציה חלופית וזמינה לשירותים שהוא מקבל היום. כאלה הם למשל ספקי התקשורת בישראל השולטים במידע ובדרך הולכתו. יש להבהיר כי במונח "פיקוח ציבורי" אין הכוונה לפיקוח ממשלתי, אלא לפיקוח ציבורי עצמאי המנותק מכל תלות פוליטית.

הטלוויזיה עלולה להפוך למרכז הגרלות

מוזר שהמחוקק העוסק באינטנסיביות מרובה ב"חוק התקשורת" אינו ער לשינויים שמחוללת הדיגיטליזציה בתחום הטלוויזיה, האינטרנט, הרדיו והתקשורת הסלולרית. מדובר בארבע טכנולוגיות המסוגלות לפעול בה בעת תחת רשת תקשורתית אחת. במושגים תרבותיים וחברתיים זו מהפכה חדשה של שוק התקשורת, שיש להיערך לה.
ארבעה תחומים אלה אמורים לשמש מעגל תוכן משולב שבו הטלוויזיה היא מכשיר הפעלה אקטיבי של הצופה. כלומר, הצופה יכול באמצעות השלט הדיגיטלי לנטרל או לנצל את הסרט המשודר בטלוויזיה על פי ראות עיניו, או להתערב בתוכנית המשודרת בתור "שחקן". זוהי מציאות תרבותית וחברתית חדשה.
יחסי ספק התקשורת והצופה אינם עוד יחסים חד-סיטריים, שכן, לצופה יש יכולת להגיב בזמן אמת לצילום או לסרט המוקרן אליו. מציאות זו עלולה לשנות את פני המסך. סרטי איכות יחזרו לבתי הקולנוע ואילו הטלוויזיה תהפוך, על פי ההתפתחות האמורה, לשולחן משחקים, מרכז הגרלות ומרקע לשעשועונים (דוגמה קיימת היא התוכנית "הכספת" המופקת ומנוהלת על ידי זכיין ערוץ 2 'רשת'), המסתייע באופן בלתי אמצעי בתקשורת הסלולרית כטכנולוגיה מהירה, נגישה ובעלת יכולת להעביר תמונה וקול יכולת אינטראקטיבית הקיימת כבר כיום במכשירים הנמצאים בידי הציבור.
נציין, כי אחת הבעיות המורכבות של השינוי האמור קשורה ביכולתם של האזרחים להבין, להכיר, להפעיל ולפתח עמדה שיפוטית כלפי המידע האודיו-ויזואלי. מאחר שמדובר בטכנולוגיות מתקדמות קיים קושי להנחיל את ההבנה הנדרשת לציבורי אוכלוסייה גדולים. הפעולה ההשכלתית הנדרשת דומה בעוצמתה להחלפת שפה ולהנחלת אוריינות.

הדיגיטליזציה כאיום על הדמוקרטיה

מה שנכון לגבי האמנות והשלכותיה החברתיות על הטלוויזיה, למשל, נכון כמובן גם בשאר תחומי החיים, וחל על המרחב הציבורי כולו. לכן הדיון בשאלת הדיגיטליזציה חייב להתקיים עכשיו, כי הוא מחייב היערכות חינוכית ומדיניות השכלה חדשה, על מנת שיישמרו העקרונות חשובים של הדמוקרטיה, כגון עקרון השוויון ומתן ההזדמנות השווה לכול, ועל מנת שפערים בידע לא יהפכו במהירות לפערים כלכליים וייצרו היררכיות חברתיות ושלטון מוחלט של מעטים על רבים. מדובר במודרניות מסוכנת, פתוחה, ששולט בה חוסר ביטחון כללי, וכל זאת בתוך רצף של 'מודרניות קפיטליסטית' המשתחררת מאזיקי מדינת הלאום ומדינת הרווחה.
עלינו להכיר בכך שהחברה המודרנית עברה ממרחב קונבנציונלי ואנלוגי למרחב ציבורי חדש, דיגיטלי. המהפכה המדעית והטכנולוגית מתקדמת בצעדים גדולים לפני שהחברה מתעשתת ומגלה כי הופיעו שליטים חדשים המנווטים אותה ביד רמה.
הסכנה היא, שמי ששולטים על המידע והולכתו ישתלטו על החברה באמצעות יתרונותיהם, לפני שעוצבו קודים אתיים וכללי רגולציה, בצורת חוקים, תקנות ופיקוח ציבורי הולם, כדי להגן על כללי היסוד של הדמוקרטיה. בלעדיהם יקבעו "הכוחות הדיגיטליים", באופנים שונים, את חייהם של אחרים, ובדרך זו ייטלו את חירותם. רגולציה אינה יכולה להתנהל על ידי נבחרי הציבור או פקידי השלטון בלבד, היא חייבת להתבסס על שותפות עם הציבור, באמצעות ארגונים וולונטריים ואחרים שיש להם עניין בהגנה על האינטרס הציבורי והרוח האזרחית.
גישה ביקורתית כלפי "הכוחות הדיגיטליים" לא נועדה לבלום כוחות אלה אלא לאתגר אותם שיעצבו דרכי חשיבה מוסכמות ויקבלו אחריות על פיתוח כולל של חברה, מדע ותרבות.