בעקבות לוחמי כיס פלוג'ה

ב-19 ביולי 1948 באה ההפוגה השניה ועשרה ימי לחימה אכזרית הופסקו באבחת עט נובע. דממה מעיקה השתררה על מרחבי הנגב, מלווה באנחות הפצועים שפונו צפונה, בקולות החפירה בבתי הקברות הזמניים שמלאו שמות צעירים, ובידיעה שהעסק עם המצרים לא הסתיים. הוא רק מתחיל.

ניצנים, יד מרדכי וכפר דרום נפלו תחת התקפות הטנקים, נגבה החזיקה מעמד והמצרים סגרו בטבעת חנק על הנגב הצפוני. 11 יישובים נותרו מנותקים מאספקה והמתווכים שנשלחו מהאום כבר שקלו לשנות את תוכנית החלוקה ולהוציא את הנגב משטח המדינה היהודית. באפיסת כוחות, בלי יכולת לזוז קדימה ואחורה, אחוזים במארג מזוגזג, היו צה"ל והצבא המצרי לפותים בחיבוק קטלני שכולם ידעו שייגמר רע.

'עיבדיס', 'כרתייה', 'חולקיאת', 'גבעה 69', שמות מיתולוגיים, סימלו בנחלי דם את ההצלחות והכשלונות במערכה.

חיילי חטיבות גבעתי, יפתח והנגב היו חפורים במשלטים על הגבעות החשופות, לפעמים במרחק של עשרות מטרים מהחיילים המצרים. חום אימים חרך את תעלות המשלטים והפך את בליל הגדרות והפחים לכבשן לוהט. הלוחמים התשושים חיכו ללילות הקרירים כדי לתפוס קצת תנומה.