הילוך חוזר / בני ברבש

1. פנים. לובי מפואר. יום

לפעמים הוא חוזר לאותו מלון, בתקווה שהגורל יפיל בחלקו עוד הזדמנות אחת, אחרונה, שאותה כבר לא יחמיץ כמו את הקודמת. הוא יושב סמוך למראה הגדולה המכסה את הקיר, מעיף בה מבט מדי פעם, מייחל ששוב, כמו אז, תחריד אותו המלצרית בשורה שתוכל לשנות את חייו.
"מר סיר...? יש לך טלפון, אדוני..." הוא משחזר בזיכרונו את קולה.
האם מקרה כה יוצא-דופן יכול להתרחש פעמיים במהלך חיי אדם, הוא תוהה, וממהר לנזוף בעצמו שבעצם לא מדובר במקרה. עוד לא התחלתי וכבר אני לא מדייק, אם בכלל אפשר להתייחס לנקודה הזאת כאל נקודת ההתחלה, הוא מוסיף עוד הסתייגות. מצד שני, גם אם אין זו נקודת ההתחלה של האירועים, זאת בהחלט נקודת הפתיחה של הסיפור. התחלה כלשהי אם כן יש כאן, וגם אם המלה אינה אוצרת את מלוא כוונתו, אין היא גורעת ממנה יותר מדי, ולכן אפשר להשאיר אותה. אם בשלב כל-כך מוקדם יתחיל לעצור בכל מלה שנייה ולפשפש בקרביה, הוא מתרה בעצמו, סופו שיישאר עם קליפות מלים מדולדלות, מנוערות ממשמעותן, שלא יצטרפו לאותה תמונה שאת קרעיה המפרפרים הוא משתוקק כל-כך לחלץ מתוך תודעתו כדי שבאוויר החופשי אולי יתאחו, וכשיתבונן בהם מבחוץ, באותה זרות שבה הוא מתבונן בתמונות התלויות בגלריה שאשתו מנהלת, תתקבל סוף-סוף הפרספקטיבה המיוחלת, שתמקד אותם ותעניק להם את הבהירות הנעדרת מהם כשהם רוחשים בתוכו.
אם התפשר על המלה "פתיחה" לציון המקום שבו הוא עומד כרגע, או לפחות עמד בו זה עתה, הרי השימוש במלה "מקרה" לאפיון השתלשלות העניינים מנקודה זו והלאה הוא ממש בלתי-נסלח, ולפחות טעון הבהרה. כי לא משהו קטן וזניח קרה במלון. חייו השתנו מקצה אל קצה בעקבות המעטפה החתומה שקיבל מהמלצרית ובגלל החלטתו האמיצה. במחשבה נוספת זה לא שמשהו קרה שם. מקרה הוא אירוע המתרחש מכוחן של נסיבות שאין לנו שליטה עליהן (אדנית נופלת מהקומה השלישית על עובר-אורח), אבל ב"מקרה" המסוים שלו, אף שהיה תלוי נסיבות, השתלבה פעולה של בחירה. לפיכך יהיה בלתי-מוצדק לדחוס את ההתרחשות הגורלית לתוך התיבה "מקרה", שצרה מהכילה ושתיטול ממנה את המשמעות של מעשה שיש בו לקיחת אחריות או נקיטת עמדה. מכל מקום, לפעמים, בשיטוטיו האינסופיים - שאפילו הבלש ששכרה פעם אשתו המרירה, החשדנית, כרותת השד, לא הצליח לעמוד על פשרם, שיטוטים שייחל שיקרה לו בהם סוף-סוף משהו מטלטל שישנה את חייו - הוא חוזר לבקר במלון, מסב בלובי, ומקווה, כאמור, ששוב תיגש אליו המלצרית היפה ותחולל בחייו סערה כמו זו שהטיל את עצמו לתוכה אז, בפעולה של בחירה.
הוא רכן אל ספל הקפה, וכשהזדקף הופתע לגלות את בבואתו הלוגמת בתנועות זהת לשלו, מאותו ספל עצמו. מאחוריו, בעומק המראה, זיהה מלצרית המתקדמת בין הספות העמוקות שהאורחים מתרווחים בהן, ובידה לוח מגנטי שאותיות המתכת המוזהבות המוצמדות אליו דומה שהצטרפו לשם: MR SAPIRO.
ליתר דיוק, כיוון שישב מול מראה גדולה המכסה קיר שלם בירכתי האולם, היה רשום על הלוח, מבחינתו, ORIPAS RM. לא במקרה קבע את מקומו דווקא כאן. בדיוק קרא את הפרק על המראת בספר - The Ambidextrous Universe: Left, Right and Fall of Parity. יחד עם מ. גרדנר, המחבר, ניסה להבין מדוע הופך הראי רק את הציר האופקי של ההשתקפות ולא את הציר האנכי שלה, עניין שאגב אינו מובן-מאליו ודווקא שנוי-במחלוקת בין המדענים: האם בכלל זה ההיפוך המתחולל במראה. הוא התעמק בטענה שגודל הבבואה הנשקפת אלינו מן המראה שווה למחצית גודלו של בעל הבבואה, והעיגול ששירטט באצבע טבולה ברוק סביב ראשו הנשקף אליו, אישר את התופעה המפתיעה. המוח שלנו, הסביר המדען, מדרג ומשלים את האינפורמציה הבסיסית הנלכדת ברשתית, כך שהתמונה המוצגת בפני תודעתנו בעצם איננה זו שהעין קולטת - תופעה שכבר במאה התשיעית העיר לגביה החוקר אלחאזן ש"שום דבר נראה-לעין אינו מובן באמצעות חוש-הראייה לבדו"; וג'ונתן ריצ'רדסון, תשע-מאות שנים אחר-כך, אמר עליה ש"אין אדם רואה מה הם הדברים אם אינו יודע מה הם צריכים להיות", קביעה די פסימית בהתחשב בכך שרבים אינם רואים גם את מה שהם יודעים שצריך להיות, ורבים אחרים כלל אינם יודעים איך צריכים הדברים להיות אפילו כשמדובר בבני-אדם אחרים, שדווקא לגביהם יש להם תמיד הערות ביקורתיות, כיצד הם צריכים להיראות ומה עליהם לעשות - ועל אחת כמה וכמה כשנוגעים הדברים לחייהם שלהם. את אלה הם ממילא אינם רואים, כי הם שרויים בתוכם, כך שנחסכת מהם גזרת העיוורון שמטיל ריצ'רדסון על הבורים, והיא מומרת בעיוורון אחר, אולי זה של העין לקלוט את עצמה.
מדי פעם הרים את ראשו מהספר, לפי הצעתו של גרדנר, ועיין בבבואתו במטרה לקחת חלק בניסויים שהמחישו טענות שונות שמעלה המחבר. "קרוץ בעין ימין וענה: באיזו עין קורצת בבואתך?" בעין שמאל שלה, שהיא, למעשה, עין ימין שלי. "הזז את מבטך שמאלה וימינה, האם עיניך הנשקפות אליך במראה זזות אף הן?" הוא נדהם להיווכח שאף שהוא מניע את עיניו במרץ שמאלה וימינה, ממוסמר מבטה של בבואתו אל מרכז גלגל העין כאילו אחז שיתוק. "הבט היטב בשני חצאי פניך. האם הם סימטריים?" הוא בוחן את פניו ביסודיות השמורה אצלו רק לבחינת תמונות שהוא עומד לרכוש או להציג בגלריה שלו. הם אינם סימטריים. שביל תסרוקתו חוצה את שערו הדליל בצד שמאל של הראש; אוזנו הימנית נמוכה במילימטר מן השמאלית; גבתו השמאלית טובלת בתוך בהרת שמש גדולה, או מוטב להודות, כתם גיל שיצרה השתוללותם של הרדיקלים החופשיים בגופו; שני הקמטים האנכיים, החורצים בזעם את שורש האף, שונים באורך ובעומק; אחת משתי שיניו החותכות שבורה בפינה; שומה די מכוערת מסתתרת כקרצייה בין קפלולי שקיק הדמעות הנתלה ברפיון תחת עינו השמאלית; ולראשונה הוא מבחין בנטייה קלה של עצם האף, המסיטה את קצה חוטמו מעט הצידה ממקומו המיועד, מרכז הפנים. יצירה מקורית אומנם, אבל רחוקה מלהיות מופת. בגלריה שלנו לא הייתי תולה את הפרצוף הזה, הוא מציין לעצמו באכזבה.
אם, מאוחר יותר, יבצע את חלקו השני של הניסוי, שעריכתו בלובי לא מתאפשרת, ויערוך, מול המראה של חדר-האמבטיה בביתו, בדיקה דומה למערומיו, ילמד שגם שני חצאי הגוף אינם סימטריים. קיים הפרש זעיר בגובה הכתפיים; היקף שורש יד שמאל, היד הדומיננטית שלו, גדול יותר; כתם לידה כהה מוטבע רק בפלח ישבנו הימני; שערת שיבה מכוערת מסתלסלת מתוך עוקץ פטמתו כמו פטריית עשן בציור ילדים; לגב יש נטייה קלה שמאלה, כאילו מוטל שק תפוחי-אדמה על כתפו הנמוכה; צלקת שנתפרה ברישול, באורך שבעה סנטימטר וברוחב שני מילימטר (מדד), בין המותן לגב, מסמנת את המקום שנשלפה ממנו אחת מכליותיו שהושתלה בגוף אמו כמה חודשים לפני מותה; וכמו אצל רוב הגברים בעולם, גם אצלו, האשך השמאלי תלוי מעט נמוך יותר מהימני. כיוון שישב בגבו אל האולם המשתרע לפניו בתוך המראה, איפשרו לו האתנחתות הלימודיות הללו להעיף מבטים חטופים במתרחש מאחוריו, ובדיוק כשערך את הניסוי המופיע בעמוד 22, הבחין במלצרית הנושאת את הלוח המגנטי.
מתוך שש האותיות המרכיבות את המלה SAPIRO - שלוש סימטריות, ולכן הן שומרות על צורתן המקורית גם במראה, ושלוש לא-סימטריות. האותיות מאורגנות לסירוגין: S לא-סימטרית, A סימטרית, P לא-סימטרית, I סימטרית, R לא-סימטרית, O סימטרית. כחובב של צירופי-מקרים עורר כל זה את סקרנותו, והוא החל להציץ במראה מעל ספרו ולעקוב בגניבה אחר המלצרית המתעכבת אצל אורח זה או אחר, ממתינה בסבלנות שיתפנה מעיסוקיו, מפנה לעברו את השלט ומבררת בנימוס אם אין זה הוא - וכשהנשאל פוטר אותה במנוד ראש, היא ממשיכה בעקשנות לשולחן הבא. תוך כדי המעקב אחר המלצרית היפה, או נכון יותר אחר בבואתה הנשקפת אליו מהראי, רחש ראשו חישובים. שלוש מבין תשע האותיות הלא-סימטריות באלף-בית האנגלי, כלומר שליש, נמצאות בשם הזה. ומאזנות אותן שלוש אותיות סימטריות. וכל זה מתרחש בתוך המראה הקבועה מולו בדיוק כשהוא קורא בספר את הפרק העוסק בנושא הזה. האומנם אלו סתם צירופים אקראיים נטולי-פשר, או שמא צפון איזה שדר נסתר במערך העובדות ההולך ונגלל לפניו כעת?
לאנשים נואשים, גם אם הם מצוידים בספקנות הראויה של בני-אדם משכילים ורציונלים, קשה לגרש הרהורי הבל כאלה מהראש, והם מגייסים אפילו את הגורל העיוור, המזמן במקרה שני אירועים חסרי כל קשר - אם באמת יש כאלה - כדי למצוא איזו משמעות שתפיח תקווה מחודשת בשממת חייהם, או תשיב אליהם אהוב שנטש אותם, או תחלץ אותם מאיזו מחלה ממארת שהרופאים נואשו מלרפאה. כי כשהתבונה נכשלת בהשגת האיוויים הללו, מה נשאר? ללקט בדלי רמזים מהבהבים שמשליך מאחורי גבו קאירוס, האל של שעת-הכושר, ולינוק מהם בשקיקה את הסיכוי האחרון.
גם הוא, כמו אותם אומללים, חוזר ונופל למלכודות שהתקווה טומנת בדרכם של הפתאים, ומוצא בכל-מיני צירופי-מקרים איתותים שנועדו להנחות אותו, לרמז לו, אם רק ידע כיצד לפרשם, על תמורות גדולות העומדות להתרחש בחייו. כמו, למשל, בנסיעה בקו שתים-עשרה, כשהנהג מדליק את הרדיו בחדשות של שתים-עשרה בדיוק כשהוא מציץ בשעונו ששלושת מחוגיו מתלכדים להורות את השעה הזאת. או בפגישה הנערכת בבית מספר 7 דירה 11 בשבעה בחודש האחד-עשר. מלחמה פורצת בדיוק ביום-הולדתו. בימים כאלה - כמו עכשיו, כשהמלצרית מתקרבת אליו עם הלוח המגנטי, שסביב השם המוצמד אליו מתארגנים כל שאר פרטי החיזיון כמו חרוזים המושחלים על חוט למחרוזת צבעונית ונוצצת - מתחזקת הרגשתו שמשהו חשוב יתחולל. ואז הוא מעניק פרשנות לאות שקיבל ועושה מעשה. למשל, ממלא טופס לוטו, מסמן את המספרים שרמזה לו האלה פורטונה, ומבטיח לעצמו שאם יזכה בפרס הגדול, לא יגלה זאת לאף-אחד. הוא יסתיר את הזכייה אפילו מאשתו. במחשבה שנייה, במיוחד ממנה.
הוא ימשיך באורח-חייו השגרתי, ובמקביל יאמץ לעצמו זהות נוספת, שלתוך חיקה יטיל את מנעמי הזכייה. שם אחר, דירה אחרת, עיר אחרת, מכונית אחרת, אשה אחרת. אולי ארץ אחרת. למה לא. כשיש מקורות כספיים נאותים לא מן הנמנע לחלק את הזמן בין רומא לתל-אביב. בקיצור, התחלה חדשה. חיים שניים. אחרים. מוקפדים ומפוקחים היטב. אף-אחד לא ייכנס אליהם באקראי. וכמו בחייו הנוכחיים - הוא עדיין לא יודע מה בדיוק יעשה בחייו הנוספים, חוץ מלשמור עליהם היטב, כלומר להרחיק את יום מותו ככל שרק ניתן. אבל ברור לו שהם יהיו שונים לגמרי. הם יהיו תחת שליטה, גדושים ומלאי תוכן. הוא לא יחמיץ אותם כפי שהחמיץ את ההזדמנות הגדולה שקיבל לפני כמה שנים. השד הזדוני שגר בתוכו שואל אותו בלעג איך ימלא שני חיים כשאינו מצליח למלא חיים יחידים. שאלה לגיטימית, הוא מעניק ציון לשדון המרושע. תשובה חלקית היא, כמובן, שהחיים הכפולים ימלאו במידה מסוימת אלו את אלו. מעבר לכך עדיין אינו יודע. כשיזכה בכסף ייכנס לפרטים.

מתוך "הילוך חוזר" מאת בני ברבש, הוצאת הספריה החדשה, 214 עמ'