גולדברג לעניים

"לאה גולדברג מתה פיסית, אך מטא-פיסית היא לא מתה, / – אמר שלונסקי ביום השלושים למותה של גולדברג. / מי שהיה שם לא שכח. אבל האחרים" – סופו הפתוח של שיר זה, מאת גלית חזן-רוקם, משאיר מקום לתהות מה שכחנו: את גולדברג, את שלונסקי, או את המעמד שמאיר את היחסים ששררו ביניהם – בין שלונסקי, שישב במשך שנים על השיבר של הספרות העברית ועתיד להיעלם מנופה, לבין גולדברג, שנוכחותה בחיינו הספרותיים לא מאבדת ממוחשיותה. שיריה עדיין מושכים מלחינים, ועיסוקם של מבקרים מהשורה הראשונה בכתביה, בשנים האחרונות, מעיד על עניין הולך וגובר ביצירתה.
חישבו לדוגמה על קובץ המאמרים "פגישות עם משוררת" שערכו רות קרטון-בלום וענת ויסמן (ספרית פועלים, 2001) ובו, בין השאר, מאמרים של אריאל הירשפלד, חנן חבר וחיה שחם; על ספרה של עפרה יגלין "אולי מבט אחר" (הקיבוץ המאוחד, 2002); או דיוניהם של נילי גולד, רות גינזבורג וגרשון שקד ברומאן של גולדברג "והוא האור"; וכן על אורלי לובין שחתמה את ספרה החדש "אשה קוראת אשה" בעיון קצר בסיפוריה של גולדברג. כמדד לאהבה ולהערכה הגדולה, שקוראי שירה עכשוויים רוחשים לגולדברג, אפשר לראות במיספר האנשים שדן מירון הצליח להקפיץ כשטבע את המושג 'סינדרום לאה גולדברג'. מושג זה מציין את העמדה השירית השמרנית, שאליה נדחקו משוררות עבריות, על פי מירון, כדי שלא תחרוגנה מהמקום המוקצה לאשה במערכת הספרותית הגברית של זמנן, וכדי שהשלונסקים למיניהם יתירו להן לשרוד ולהישמע לצידם.
אבל כשחוזרים לקרוא את "מוקדם ומאוחר", קובץ השירים שגולדברג עצמה ערכה ב-1959 ובו שירטטה את דיוקנה העצמי לאחר יותר משלושים שנות יצירה, נראות אמות מידה כמו חידוש ומסורת, אוונגארד ושמרנות, כחסרות נגיעה וכמחמיצות את העיקר. גולדברג היתה משוררת ששוטטה בספרות אירופה ובצורות שיריות קלאסיות כבחצרה האחורית, ושלטה בהן כבשפת אמה. למרות קירבתה הרבה למשוררים הענקים בני דורה, קשה לטעון שהיא מחווירה בצילם. היא נמנעה מהז'סטות הגרנדיוזיות והנרקיסיסטיות שלהם, כמו גם מהדיבור בהפכים בלתי מסתברים, שמסכלים כל ניסיון של הקוראת להמחיש לנגד עיניה 'למה מתכוון המשורר'.
אלו הן אולי חלק מהסיבות לכך ששלונסקי היה כלא היה, ואלתרמן מרגש חוקרים ומבקרים (ואני בכללם), אך אין כל מרחק בינינו לבין שורות כמו אלו, מתוך 'על הפריחה': "ורק אנחנו, הלומי הפחד, / גזולי-חלום, עדי התבערה, / נישא את אדמתנו הפורחת / כנזר אבלות אלי קבורה" (עמ' 96). יותר מייאוש, הספר הזה מחזיק כמה משירי האהבה הנפלאים ביותר בעברית ובכל שפה; ארוטיות נשית, שמתבוננת לעיתים בגבר האהוב כבאובייקט מיני, אך גם מנסחת מיניות אלטרנטיבית, תיקשורתית, הדדית ובלתי-כוחנית ("היה וידוי בכל גומה וקמט / בכל חיוך רפה היתה בשורה, / ולגופי גופך אמר שירה / בדומיית הלילה הנושמת", עמ' 103). כאן נמצא גם דיוקנאות מפוארים ומעצימים של נשים מבוגרות (כמו ב"שוק הדגים", עמ' 60) וצעירות.
במיוחד בולטים השירים על אמה של המשוררת. החיים הכפולים ששירה זו מחזיקה – בין ארץ מולדת לארץ הגירה – תקפים לא פחות משהיו בזמן שגולדברג כתבה על מכורתה ועיר נעוריה קובנה שבליטא, וקשה למצוא ניסוח בהיר יותר לקושי הנורא לקלוט את חורבן השואה ולחיות איתו: "כמו לא נחרב עלינו עולמנו, / כמו לא נדע את כל אשר נדע / כמו עוד עומד ביתנו ומקומנו / שולחן לבן ערוך לסעודה" (עמ' 67). הפגישה עם גולדברג עצמה, ולו רק לשעה קלה, בהחלט "משכיחה כל צער".
וכמה מילים על המהדורה שלפנינו. אומנם נוספו בה (על ידי מי? אין ציון) כמה שירים מאוחרים יותר, שלא נכללו במהדורה המקורית, ולמרבה השמחה נכלל השיר "אלי" (עמ' 194), שיר ההזדקנות הפמיניסטי הראשון בשירה העברית, שכדאי היה לתלות ולמסגר בכל "בית הורים", ורצוי גם להכיר אותו מבעוד מועד. אבל כל השאר כמעט מחפיר. אם החליטו להתקמצן ולא לנצל את ההזדמנות כדי לשפר את הדפוס (כאילו אין גרפיקאים מוכשרים שהיו שמחים למשימה), אפשר היה לפחות להגדיל את האותיות ולהתאמץ ולא לדלג על עמודים. חוץ מזה, הרישום של אריה נבון על העטיפה, שהפך לתו התקן של כל כתביה של גולדברג ושל כל הספרים הנוגעים לה, הוא אומנם רישום מצוין, אבל במהדורה המקורית מופיע תצלום של אשה אמיתית, עם עיניים ענקיות ומבט עייף וישר, שמכוון ישר אלינו. ברישום היא בוהה אל איזו נקודה סתומה ומתרחקת מאיתנו אל עבר דמותה 'המטאפיסית'.
המהדורה הזאת בנויה על ההכרה בגולדברג כמיצרך יסוד, שיירכש בלית ברירה. הזילזול הזה לא ראוי לתמיכה. מי שאינו מסתפק בכרכי כל כתבי גולדברג, בעריכתו המוקפדת של טוביה ריבנר, מוטב שיבקש את "מוקדם ומאוחר" במהדורה הקודמת, בחנויות הספרים המשומשים. (מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

"מוקדם ומאוחר" מאת לאה גולדברג, מיבחר שירים 1931-1970, מהדורה מורחבת, ספריה פועלים, 203 עמ'.