חצור הגלילית: בעקבות מוריד הגשם

יום אחד ניתך זעם השמיים על האדמה ובצורת קשה פקדה את הארץ. עם האיכרים השטוף באמונות הבל פנה אל הקוסם שנדד באותה עת בסביבה וביקש את עזרתו. עמד הקוסם, וכדרך אנשי כשפים בכל רחבי יבשת אסיה, התווה מעגל שלם סביב עצמו והשביע את השמיים ליתן מטר על הארץ. נעתרו השמיים, ומשום כבודו הגדול של איש הכשפים המטירו על הארץ ומלואה מים עד כי סכנה נשקפה לאיכרים, שקודם לכן זעקו לעזרת השמאן. עמד הנ"ל פעם נוספת ונזף במי שנזף, והא-ראייה, גשמי הזעף חדלו והפכו להיות גשמי ברכה.
תאמרו שאני מביא כאן סיפור מהודו? מאינדונזיה? מן האינדיאנים? חלילה. שם הרי כולם עכו"ם ומחללי שם שמיים, כופרים ומגלי עריות; ואנחנו רק בארץ הקודש עוסקים, והסיפור הוא סיפורו של חוני המעגל,
התנא האלוקי, בן זמנו של שמעון בן שטח נשיא הסנהדרין. הוא, חוני, השמאן שלנו, שמימי אליהו וחבקוק הנביאים ועד ימי הבעש"ט לא קם כמותו להפליא בלהטי המטאורולוגיה.
ומכיוון שאיש רב-מג זה לא יכול היה להסתלק מן העולם ללא יורשים, הרי מצאנו שאף נכדיו עסקו במקצוע המשפחתי והיו שרברבים של ריבונו של עולם, והם אבא חלקיה בן בנו של חוני וחנן הנחבא, בן בתו. מדוע זכו הם - סבם וסבתם, אבל לא הוריהם - להיקבר בעיבורי הכפר המנוח פרעם, לא נדע. לא נדע מדוע רק מן המאה ה-13 ואילך התגלו הקברים הללו ליהודים, והרי לא סוד הוא כי יהודי הגליל לא התאדו אחרי מרידות החורבן אלא נותרו בארץ ואף הכירו כל שעל ופינה בגליל. אפילו בפרעם היו יהודים, וביניהם בעלי בתים של ממש, ואפילו 1,500 שנה אחרי החורבן. השאלות האלה - היכן הבנים (וההורים) במשפחת המעגל, ולאן נעלמו כולם למשך כמעט 1,400 שנה - תישארנה כנראה ללא מענה.

מ'פאר עם' ל'חצור הגלילית'

פרעם הנזכרת היתה כפר נאה סבר, על גבעה תלולה ומוקפת בבוסתני שקדים וזיתים, למרגלות הרי צפת. על סיפה של מלחמת העצמאות חיו בו 530 בני אדם ואת הונם חלקו עם אדוניהם, עלוקות הדת מן המסגד הגדול על שם ח'אלד אבן אלוליד בחומס אשר בסוריה. הם פשוט היו שייכים לו, שכן ניתנו לו במתנה כ-700 שנה קודם לכן על ידי הסולטן הממלוכי ביברס.
לא עמדה להם זכותו של המוסד הנכבד, ומשנתרגשה על הפלשתינים רעת המלחמה שהמיטו הם עצמם על שכניהם היהודים, כלתה הרעה כידוע אל פניהם וכולם נסו או הונסו אל פליטותם הארוכה בגולה. פליטים אחרים, יהודים, באו תחתם, ומדינת ישראל הצעירה הושיבה אותם במחנות מעבר דמתקרין 'מעברות'. אחת כזו, 'פאר עם', על שמה של פרעם ההרוסה והנטושה, הוקמה בדיוק לפני 50 שנה למרגלות הכפר הנטוש.
שנתיים מאוחר יותר, משהתברר כי שום פאר ואפילו לא זנב צילו, נשתייר באותה מעברה נידחת, קמו ושינו את שמה לחצור, כשמה של ממלכה קדומה בגליל אשר מלכה יבין ושר צבאה סיסרא מצאו את מותם בקרב נגד אנשי הגליל התחתון. זה בבוץ של הקישון בעמק יזרעאל וזה בין רגליה של זונת דרכים עם ייחוס בעלים ועם יחסי ציבור מעולים, שתקעה יתד בראשו אחרי שנרדם שם, בין הרגליים כמובן.
שינוי שמה של המעברה לא עזר, ועד עצם היום הזה העובר ברחובה של העיירה לא יכול שלא להידכא ממצבה העגום, ואפילו מתיחת פנים בדמות שכונת בנה ביתך, ופנסי רחוב נאים, לא מסתירים את העובדה שעליבותה משוקעת בהרבה מוסדות דת זוטרים, אך לא מצליחה לצוף אל קו הרווחה, הרחוק כל כך היום מן הזקוקים לו.
שם, בקצהו העליון של הרחוב הראשי, במקום שבו מתחילה דרך האבנים העתיקה אשר עלתה אל פרעם ואל ביריה, נמצאות מערות הקבורה הביזנטיות שמזה כ-700 שנה קבורים בהן חוני ואשתו ושני נכדיו, ושהוקמו עליהן ישיבה ובית כנסת וקופות צדקה לרוב, ושמו עליהן שומרים יראי שמים ובאים אצלן ביום העצמאות להילולה גדולה, היא הילולה דחוני המעגל עליו השלום.

איך מגיעים

במפת הטיולים וסימון השבילים 'גליל עליון' (מס' 2), וכמו שאמרנו, בקצה העליון, המערבי, של חצור הגלילית, ולחילופין, בקצה דרך העפר המסומנת בכחול שיורדת מיערות ביריה מזרחה, אל חצור. עוד בסביבה: קבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה - לכל הרווקים/ות שמאסו במצב; צפת - ותנחשו בעצמכם למה; תל חצור, ואפשר לקנח במוזיאון הארכיאולוגי של איילת השחר. זה ליד התל.

טריוויה

והרי קטע, עדותו של רבי מנחם מנדל ראבין, מגדולי הרבנים בגליציה, אשר טרח ועלה לחונן רגבי עפרם של צדיקים ואנשי שם בגליל בשנת 1888(!). וכך הוא כותב על המקום: "...וכשתי שעות רכבנו סביבות ההרים האלה, עד שבאנו אל מערת חוני המעגל, והוא בתוך שדה ערבי אחד זרוע חיטים עד פתח המערה. הערבי בעל השדה עומד בתוך שדהו עם נעריו ונערותיו עובדים עבודתם. ואנחנו עלינו הגדרה לעלות דרך שדהו הזרועה עד פתח המערה. ויהי כי עלינו וירץ לפנינו אחד מנעריו דחוף ומבוהל, ועד בואנו אל פתח המערה כבר הוא עבר אותנו ויעמודה הכן, לבלתי עזוב אותנו לגשת אל המערה, עד ניתן לו באקשיש. אבל הנער העברי אשר נהג את חמורי מילדי צפת, לא ירא ולא יפחד מרגש הערבי, ניגש אליו בחמת כוחו ויאחז בציצית בגדיו אשר מתחת לצוארו, וישאלו לאמר: 'אל מי ניגשת ואל מי קרבת לבלי תת לבוא המערתה. התדמה בנפשך כי לא נפלו עוד הימים הראשונים, אשר הייתם כאורב, חמסתם גזלתם... ולכן גש הלאה מזה, כי עוד מעט אתנך למרמס תחת כפות רגלי...!'.
"הנער הערבי הזה, בהאחזו בו בחזקה, פניו שחרו מלחץ ידי הנער העברי... ברח כארי ורץ כצבי למקום עבודתו, באין דובר עוד דבר. ואנחנו עמדנו שם כחצי שעה. ערכנו בקשתינו ותפילותינו על פתח המערה; ואל תוכה לא באנו, כי נסתם פי המערה אחר הגשם, מחול ועפר...".
רואים איזה יחסים טובים אפשר לפתח עם שכנים? דורכים להם על השדה, בטוחים שכל מה שהמנוולים רוצים זה כסף (והרי מה איכפת לאיכר אם דורסים את יבולו?...), ואם אפשר גם להפעיל כוח, הכל נפתר. פלאי פלאים. אף הידד!