השגיאות של נתניהו, ההישג של פרץ

אז מי ניצח במאבק בין ההסתדרות לאוצר? תלוי איך אתם מגדירים את הצדדים למאבק.
אם אתם מאלה שסבורים כי מדובר בסך הכל במאבק כוח אישי בין נתניהו לפרץ, אזי דומה שאין ספק - פרץ ניצח, אבל לא בזכותו, אלא בזכות שגיאותיו של נתניהו. פרץ ניסה לעקוף את נתניהו ולבקש את התערבותם של ראש הממשלה והנשיא, אך ללא הועיל. שרון השאיר לביבי את הזירה ובלית ברירה נאלץ פרץ להתדיין לילה לילה עם שנוא נפשו הפוליטי והאידאולוגי.
שר האוצר טיפס על עצים גבוהים מדי, וקבע לצוות המו"מ שלו יעדים שברור היה מראש שלא יוכל להשיג אותם והוא ייאלץ להתפשר. כזה היה המהלך שלו לחקיקה בתחום יחסי העבודה, כזה היה היעד שקבע לפיטורי אלפי עובדים בשירות הציבורי, וכזו היתה גם כוונתו המאוחרת, להגביל את זכות השביתה של ההסתדרות.
אם סברתם שמדובר במאבק בין עמדות אידאולוגיות שונות של ראשי האוצר וראשי ההסתדרות - גם כאן נוטה הכף לצד ההסתדרות. על פי התנהלותו, דומה היה כי נתניהו מבקש להשיג מן ההסתדרות לא רק את המיליארדים החסרים לו בתקציב, אלא גם את החלשתה, אם אפשר אפילו את חיסולה למעשה.
מה שהקפיץ את פרץ היה בדיוק מה שכל כך מצא חן בעיני נתניהו. אם אפשר להעביר בחקיקה קיצוצי שכר, פיטורים ושאר נושאים, שהיו מאז ומעולם פרי של מו"מ עם ההסתדרות, הרי שזו מאבדת בבת אחת את סם החיים שלה ומתה למעשה, יחד עם ועדי העובדים, מיתת נשיקה.
נתניהו לא העמיד בפני פרץ ברירה. יו"ר ההסתדרות לא נלחם רק על שכר העובדים ומקום עבודתם, אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, על עצם חייה של ההסתדרות. וכשאתה נלחם על חייך, אתה מגלה, כמעט תמיד, כוחות שאיש לא ידע שיש לך. ההסתדרות נלחמה על חייה וניצחה. גם להבא יזדקק נתניהו ל"איש עם השפם" כדי לסגור עניינים בתחום יחסי העבודה.
ואם, ככלות הכל, סברתם שמדובר בסך הכל במו"מ ענייני, גם אם הוא נראה לעתים אלים וכוחני, אזי התשובה לשאלה מי ניצח כבר אינה ברורה כל כך.
פרץ ואנשיו אמנם מציגים את הסיכומים שהושגו כניצחון סוחף, אבל האמת שונה. העובדים ישלמו מחיר כבד בתוכנית הכלכלית החדשה. הנטו שלהם אולי לא יקטן, כפי שמבטיחה להם ההסתדרות, אבל ההישג הזה יושג על ידי הקטנת הברוטו ותוך כדי ויתורים על תוספות שכר שכבר הושגו, ואולי אף על ידי הקטנת ההפרשות לקרנות השתלמות. כך או כך - האוצר השיג הישג שלא היה כמותו בעבר - הסכמה של ההסתדרות לקיצוץ משמעותי (4 מיליארד שקל) בשכר העובדים.
עמיר פרץ היה חייב להפסיק את השביתה. הציבור לא אהב את האשפה המצטברת, את נמל התעופה המבולגן, את משרדי הממשלה הסגורים ואת העיכוב בתשלום הקיצבות. פרץ הלך והפסיד נקודות בויכוח הציבורי, והיה חייב למצוא לעצמו סולם שיאפשר לו לרדת מעץ השביתה. לכן מיהר גם פרץ לוותר במספר נקודות (מלכתחילה הסכימה ההסתדרות לקיצוץ בשכר לשנה אחת, אך בסופו של דבר הסכימה שהקיצוצים יימשכו שנתיים כדרישת האוצר), ובלבד שיוכל להשיג הסכם שיאפשר לו להפסיק את השביתה.
זה מה שקרה היום. מחר, כמובן, הכל יכול להתהפך. פרץ אמנם הבטיח שקט תעשייתי, אבל סימכו עליו ועל נתניהו. השניים האלה לא יודעים לשמור על שקט.