בגידת האינטלקטואלים

ראש הממשלה, אריאל שרון, קיבל את חזון הנשיא בוש של "שתי מדינות לשני עמים", ובכך השלים ("הגיע הזמן", אמר שרון) עם ההכרח לחלק את ארץ ישראל בין מדינה יהודית למדינה פלסטינית. המשמעות העמוקה של החלוקה עבור ישראל: חזרה לגבולות 67', מינוס חמישה-שישה אחוזים, כולל הקפאת התנחלויות, הורדת מאחזים ועוד.
גם ההנהגה הפלסטינית החדשה, בראשות אבו-מאזן, קיבלה את עיקרון החלוקה. המשמעות העמוקה של החלוקה עבור הפלסטינים: ויתור על "השיבה" של הפליטים הפלסטינים לתוך ישראל ונכונות בלתי-מעורערת לחיות בשלום במדינת פלסטין לצידה של ישראל כמדינתו של העם היהודי. לא "רק שתי מדינות לשני עמים", אלא גם "שני עמים בשתי מדינות".
מי שעומד בסירוב עיקש להתפשר עם ישראל הן האליטות האינטלקטואליות בעולם הערבי. אצל אליטות אלה, ובאמצעותן בחלקים משמעותיים של דעת הקהל הערבית, נפוצה התיאוריה המופרכת שלפיה היהודים אינם "אומה" אלא "דת", ומפני שהם דת, אין להם צורך במדינה ריבונית משלהם. לכך מתווספת הכחשה גורפת של הקשר ההיסטורי של היהודים לארץ ישראל, ולא חשוב מהם גבולותיה. בעיני מיטב הכותבים הערבים הציונות אינה אלא קולוניאליזם אכזרי.
הוגי הדעות הערבים ממשיכים להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני כאל "לב הבעיה המזרח-תיכונית", אף שאין בכך שמץ של אמת. הפיגור הכלכלי, החברתי והטכנולוגי של המזרח התיכון הערבי נובע – כפי שנכתב בדין וחשבון מיוחד של האו"ם על ההתפתחות האנושית במדינות ערב – מהיעדר דמוקרטיה, מדיכוי זכויות הנשים ומשחיתות המשטרים. שלום מלא ישראלי-פלסטיני חשוב לישראל ולפלסטינים, אבל הוא לא יפתור את בעיותיהם של מצרים, ערב-הסעודית, סוריה ואיראן.
"הבעיה הפלסטינית" משמשת ברחבי העולם הערבי, כיום כמו לפני ארבעים שנה, כתירוץ לשמרנות, לסתימת פיות, לדיקטטורות, להסתגרות מאחורי חומות של בדלנות. רודנים וכוהני דת נאחזים בה כדי לבצר את שלטונם; אין להם אינטרס ביישוב הסכסוך כי אז ייאלצו להתמודד פנים אל פנים עם המצוקות האמיתיות של האזרחים.
הנכונות להיפרד מהשטחים לשלום היא הנס והדגל של רוב-רובה של קהיליית אנשי הרוח בישראל זה שנות דור. היא מילאה תפקיד מכריע בשכנוע דעת הקהל והפוליטיקאים בארץ באוטנטיות ובלגיטימיות של השאיפה הפלסטינית למדינה עצמאית.
בצד הערבי, לעומת זאת, אין בנמצא אליטה תרבותית ומקצועית רחבה שתדחוף במלוא כוחה לפשרה, לשלום ולהכרה מלאה בישראל. בשנים האחרונות אף התרחש בחוגים האינטלקטואליים בארצות ערב תהליך של הקשחה והקצנה עד כדי שלילה מוחלטת של המדינה היהודית. הרוב המכריע של אנשי הרוח הערבים לא רק שלא פעל פעולת שלום מקבילה, הוא סירב ומסרב גם כיום להפנים את העובדה שהציונות הייתה ועודנה תנועת שחרור לאומית של העם היהודי.
"נשים בשחור" מפגינות מול משרד הביטחון בת"א, אבל אין אף "אישה בשחור" המפגינה מול מטה הג'יהאד האיסלאמי בדמשק נגד ההתאבדויות. משוררים ישראלים מוחים בשיריהם על הכיבוש; משוררים ערבים מפארים בשיריהם את הפיגועים.
הם וחבריהם לעט מאיצים בפלסטינים בעזה וברמאללה להישאר ב"אינתיפאדה מתמדת", אינתיפאדה שהיא בשביל האינטלקטואלים המתוסכלים סוג של התעלות רוחנית שבה אין הם נדרשים להקריב דבר מלבד מילים נוטפות שנאה. כך בוגדים יפי הרוח הערבים קודם כל באחיהם הפלסטינים.
פסגה בירושלים, פסגה בשארם, פסגה בעקבה – מהלכים חדשים, מעוררי תקווה. אך כל עוד הפיוס עם ישראל לא ייתפס במעמקי התודעה הערבית כבחירתם הטבעית והרצויה שלהם-עצמם, אלא כמהלך כפוי – כפוי על-ידי ארה"ב, כפוי על-ידי השדולה היהודית, כפוי על-ידי הגלובליזציה – סיכויי השלום יהיו קטנים מאוד.