כץ-עוז: הוצאתי לעצמי שם של משוגע

אברהם כץ-עוז, יו"ר מפעל הפיס היוצא, מתנהג בנימוס רב במהלך ראיון הפרישה שלו. הוא משיב לטענות על כל הטעויות שביצע, עד שעולה לדיון נושא הפנסיה שיקבל, ותנאי השכר שקיבל עד כה. זה הרגע בו משתחרר אצלו מה שהוא מכנה "הסעיף", או החלק המרוקאי של המשפחה שלי, והוא מוכן לפוצץ את הראיון במקום. מעין פוסט-טראומה של השערורייה סביב הפנסיה המפוארת של קודמו, גדעון גדות.
"אצלי לא תהיה שום שערורייה עם הפנסיה", הוא מבהיר, לאחר שנרגע קצת. תנאי ההעסקה והפרישה של כץ-עוז אינם דומים לאלה של גדות. אבל מהמידע שפירסם בנושא מבקר המדינה עולה שגם על כץ-עוז, כמו על בכירים אחרים בפיס, אין שום סיבה לרחם.
כשהוא נדרש להסביר, למשל, למה שכר הבכירים בפיס גבוה יותר מכל מה שמקובל בשירות המדינה, או למה המפעל יממן מקופתו את המס שכץ-עוז אמור לשלם על פיצויי הפרישה, הוא מאבד את השלווה בקלות. "אני לא יודע להסביר למה השכר דרגה אחת מעל המקובל", הוא אומר, "איזה מין שאלה זו"?

למה, למשל, מגיע לכם שכר גבוה מזה שמקבלים במשרד ראש הממשלה?

"אני לא עונה".

אין לך תשובה? מבקר המדינה אומר שהשכר שלכם גבוה מהנהוג.

"אז המבקר אומר. אני לא מוכרח לענות".

כץ-עוז מסיים החודש את שבע שנים הטובות שלו. מאז מונה ליו"ר מפעל הפיס בסוף 1996, הוא עובר מישוב לישוב כמעין פיה טובה, מחלק מיליוני שקלים, גוזר סרטים, חונך מבנים לקשישים ולנוער, מקבל כבוד וכיבודים בכל מקום אליו הוא מגיע. אבל הוא מתעקש שדווקא את החלק הזה בתפקיד הוא מאוד לא אוהב. החלק הזה הוא לדבריו אחת הסיבות שלפני שנתיים, במהלך שנחשב להישג הבולט שלו, שינה לגמרי את שיטת חלוקת הכספים. לראשונה בתולדות מפעל הפיס, ויתר היו"ר על הזכות לקבוע בעצמו למי יועבר הכסף, והיום יש ועדה ציבורית שמחליטה על כך, לפי קריטריונים אובייקטיביים ושקופים. כץ-עוז ממשיך לגזור סרטים עד הרגע האחרון, אבל מישהו אחר קובע את יעדי הנסיעה.
בגיל 69 הוא מסיים את הקריירה הציבורית הממושכת שלו, ועובר לשוק הפרטי כדירקטור בחברה החקלאית אגרוטק השייכת לגאון-אחזקות. דרך ארוכה עבר מאז החל את פעילותו כנציג ההתיישבות העובדת, הקיבוצניק שבא לכנסת הישר מהטרקטור, ועד לתחנה האחרונה, בה הוא מנהל מוסד הימורים ודוחף במרץ את הקמת הקזינו בישראל.
"השינוי לא היה קל", הוא אומר. "בעבר חשבתי שהתפקיד שלנו הוא למחוק את היהודי הגלותי, להביא את בשורת היהודי העובד, הפועל, בוודאי לא המהמר. אבל בדור שלי עולם שלם התמוטט. הכל השתנה. הקומוניזם התגלה כפאשיזם וקרס. גם אני עברתי שינויים. היום אני לא חושב שצריך למחוק את העבר היהודי. קזינו הוא רעיון טוב, גם מפני שאנחנו עם של מהמרים עוד מימי התנ"ך. אני לא יודע מה היו אומרים עלי היום בקיבוץ. אבל אולי הם זוכרים שתמיד היתה לי מחשבה מקורית וקידמתי רעיונות חדשים".
כדי להשתכנע סופית שהוא משתנה בכיוון הנכון, כץ-עוז הגדיל לעשות ויזם הוצאת ספר בזכות ההימורים, גורל אחד שמו, שהתפרסם החודש. הספר הזה הוא התשובה, הוא אומר. תקרא ותבין למה היום אני בעד הימורים. תמיד שואלים אותי למה כל בתי הקזינו וספינות ההימורים בעולם שייכים ליהודים. אני אומר שגם על חלוקת הארץ היהודים החליטו בהגרלה. הפיס הוא בעיני כמו מיסוי מרצון. אנשים משלמים כסף שמועבר למטרות חיוביות.
לכץ-עוז, אם כן, אין שום לבטים בנושא ההימורים. בין היתר, הוא נדרש לאמונה פנימית חזקה כדי להוביל את התוכנית העיסקית של מפעל הפיס, שמטרתה להגדיל את מחזור המכירות השנה - למרות המיתון. כרגיל, התוכנית כוללת מסע פרסום אגרסיבי, וזכיינים שמאיימים בפיטורים על סוכנים שלא הצליחו למכור לציבור את אשליית המיליונים. קשה למצוא מישהו שיזכיר שהסיכוי לזכות בפרס הגדול בפיס הוא אחד ל-40 מיליון. שר המשפטים, טומי לפיד, התקרב לכך כשאמר לא מזמן כי "בפיס שוטפים את המוח בקמפיין אדירים של פרסומות, כאילו קל יותר להיות מיליונר".
"אנחנו לא עושים שטיפת מוח", מתגונן כץ-עוז, "אבל אנחנו חיים בעולם שבו בלי שיווק לא ניתן למכור כלום. אולי כדי להשקיט את המצפון, הפיס החל בתקופתו של כץ-עוז לנקוט בפעולה מקורית. הוריתי להעביר מימון למוסדות שמטפלים בנפגעי הימורים. כמוסד ציבורי, נכון שניקח אחריות לבעיות שעלולות להיגרם גם מהפעילות שלנו".
לקראת ראיון הסיכום הדפיס מפעל הפיס מסמך לעיתונות המתאר את פועלו של כץ-עוז. בטיוטת המסמך הופיעה במקום בולט השורה מקורב מאוד לשמעון פרס, אבל כץ-עוז מחק אותה בקו עבה. כץ-עוז יודע ששמו של פרס הוא כבר לא המותג שהיה, מה גם שאיזכורו עכשיו יקלקל לכץ-עוז את ההישג העיקרי בו הוא יכול להתפאר, צמצום השפעת הפוליטיקאים על חלוקת כספי הפיס.
בסוף חודש מאי הודיע ראש הממשלה, אריאל שרון, על מחליפו של כץ-עוז בתפקיד: שמעון (סניה) כצנלסון, סגן ראש עיריית אשדוד, מקורב ואיש ליכוד מובהק. גם מנכ"ל הפיס, שאול סוטניק, הוא איש ליכוד. לדברי כץ-עוז, על יו"ר מפעל הפיס קיימים לחצים פוליטיים עצומים - כדי שכספים יוזרמו ליישובים לפי צרכים מפלגתיים, כדי לשתול מינויים וכדי לחלק כיבודים למקורבים.
"יש הרבה לחצים פוליטיים על הפיס", הוא מדגיש, "כולל שרים וחברי כנסת. היו מגיעים לכאן, ובצעקות אומרים לי 'אתה תראה מה יהיה לך אם לא תיתן, אני מכיר את ראש הממשלה, תראה מה נעשה לך'. מלבד זה, יש גם לחצים מהצד שני: לפיס יש כ-100 מיליון שקל בשנה הוצאות. היו בקשות לשכור משרדי פרסום מסוימים, או לתת זיכיונות למקורבים. הלחצים הם עד לרמה של מינוי האיש שמוכר כרטיסים בדוכן".
לטענת כץ-עוז, "בעבר הלחצים הפוליטיים בהחלט השתלמו. היו עיוותים קשים בחלוקה. הייתי מגיע לכל מיני ישובים קטנטנים וחזקים במרכז הארץ, או להתנחלויות מבוססות, ורואה שלטים של מפעל הפיס בכל מקום בלי שום הצדקה, כשהחלשים באמת לא קיבלו. עכשיו יש ועדה ציבורית, שמחליטה לפי קריטריונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והכסף מגיע רק למי שצריך באמת. לישובים הכי עניים בפריפריה".
"אני מקווה שהמחליף שלי לא יעז לחזור לשיטה המסורתית. לי לא חסרה הריצה של ראשי המועצות אחרי, כולל המתנות והכיבודים שנתנו לי. כדי להיפטר מהם הוצאתי לעצמי שם של משוגע. אחד כזה שאסור לבקש ממנו שום דבר, שצועק, שעולה על שולחנות. וזה עבד".
"אחרי שינוי השיטה עוד חשבו בדירקטוריון להשאיר לי 'קופה קטנה' של 30 מיליון שקל - ומייד סירבתי. גרוש אחד יישאר אצלי ביד, וכל המדינה תעמוד בתור כדי לקבל כסף".

אבל שילבת חברי מפלגה בדוכנים.

"מי שעומד בדוכן מקבל 7% ממה שהוא מוכר. אז לדעתי הוא צריך לעבוד קשה מאוד כדי לקבל 5,000 שקל בחודש. כשהיו באים אלי עם בקשה לקבל איש פוליטי, שאלתי אם הוא יודע למכור לפחות ב-70 אלף שקל בחודש. אמרו לי כן, בטח, אין שום בעיה. אבל כשהתקבל איש פוליטי, הוא תמיד ברח מהר מאוד. הוא הבין שקשה לעמוד כל היום סגור בדוכן ולמכור הרבה".
את הטעויות שעשה בתפקיד כץ-עוז מתקשה למנות, מלבד הבחירה שלו במנכ"לים. המינוי הראשון שלו לתפקיד היה מנכ"לית (שאחר כך גיליתי שחתרה תחתי). לאחר מכן מינה את מה שהוא טוען שהיתה טעותו המרכזית - הבחירה ביעקב ברדוגו. "אני הבאתי את ברדוגו למנכ"ל, למרות לחצים פוליטיים לקחת מישהו אחר. וזו היתה טעות, אומר כץ-עוז. הוא סרח. בחרתי בו כבחור צעיר ומוכשר מעדות המזרח, והעדפתי אותו על פני כל האחרים. אני לוקח את האחריות לשגיאה הזאת".
כץ-עוז מתכוון לחקירת ברדוגו בחשד להטרדות מיניות, ולביקורת שמתח מבקר המדינה על תפקודו. ברדוגו מסר בתגובה כי הגיע הזמן לחקור את כשלונותיו של כץ-עוז. "אני נחקרתי על תלונות שהגיש עוזרו הקרוב של כץ-עוז, גיל בר. מהתלונות לא יצא שום דבר, והמתלונן, שהזהרתי את כולם שהוא נוכל, נמצא עכשיו בכלא (הורשע בעבירות מרמה, ש.ג). כץ-עוז לא מינה אותי, אלא נבחרתי במכרז, ובתקופתי הגיעו הכנסות הפיס לשיא".
אבל מינויים הם בהחלט לא הטעות היחידה שביצע כץ-עוז, ויש עוד כמה החלטות די מביכות, שכץ-עוז פשוט לא אוהב להודות בהן. כך, למשל, קשה לשכוח כיצד טיפל בפנסיה של גדות. לכץ-עוז לקח הרבה מדי זמן עד שהבין שמפעל הפיס חייב לעשות משהו בעניין. בשלב הראשון, לאחר פרסום הפרשה, טען כץ-עוז שההסכם עם גדות נעשה כדין, והתנגד אפילו לדרישת היועץ המשפטי לממשלה להביא את הנושא לדירקטוריון. היו"ר החדש אינו תומך בבחינה מחדש של הנושא, כתב אז מפעל הפיס ליועץ המשפטי דאז, מיכאל בן יאיר. דיון כזה עלול לגרום נזק לאמינות הפיס. הנזק הוא בכך שהמפעל יצטייר כלא אמין בקיום התחייבויותיו בהסכמים שנחתמו כדין, וההד הציבורי יפגע באמינותו.
שבע שנים אחרי שגדות פרש, הוא עדיין מקבל את הפנסיה הענקית שאושרה לו. "להערכתי זו היתה שגיאה אז, להעלות שוב לדיון ציבורי את הפנסיה של קודמי, ולשנות אותה בדירקטוריון. כל יום איבדנו אלפי מנויים, וחשבתי שאסור לגעת בזה. לכן בהתחלה סירבתי. אבל התקשורת לא ירדה מהנושא, ולא היתה שום ברירה. דווקא עכשיו, כשגדות ממשיך לקבל פנסיה ותבענו אותו, כשבית המשפט גורר את הנושא כבר ארבע שנים וחצי, התקשורת שותקת, וכתבתי לשופטת על כך".
והנה עוד נושא שכץ-עוז מעדיף לשכוח. בפיס גאים, ובצדק, ב-22 מיליון השקל שמועברים מדי שנה למוסדות אמנות. אבל לאחר כמה פעולות שנויות במחלוקת, כץ-עוז מתקשה עתה להתנער מהתדמית שדבקה בו, של פטרון אמנים ש"הכוח עלה לו לראש". כץ-עוז, בין היתר, איים להפסיק את התמיכה הכספית בפסטיבל הקולנוע דוק-אביב, לאחר שההנהלה הסכימה לדרישתו של במאי-אורח לקרוא מכתב פוליטי - בעיצומו של מבצע חומת מגן. יש לנו מנויים, אומר כץ-עוז בתגובה, והם לא מסכימים שהכספים יגיעו לפעולות שקשורות לפוליטיקה.

בכל מתנ"ס שהקמתם יש פעילות פוליטית. יכולת למחות במכתב להנהלת הפסטיבל.

לכץ-עוז שוב עולה הסעיף. "מה אני סופר סתם? מה פתאום שרק נשלח מכתב להנהלה. זה הכל עשה האדון הזה ממר"צ, ורשובסקי, שעלה לבמה ופתח את הג'ורה שלו לפני כולם, כאילו שמפעל הפיס לא בסדר. מה זה? איזו מין טענה זאת? אני לא אתן גרוש לפסטיבל כזה, אם מקריאים בו מכתב פוליטי של מפיק הסרט. לא, זה לא פטרונאז' של הפיס על אומנים".
גם המגזין האמנותי המוביל סטודיו טעם את נחת זרועו של כץ-עוז. הוא הורה להפסיק למפעל הפיס להפסיק לרכוש בו מודעות, מפני שהסתייג מגיליון שהתמקד באמנות נשית ובאמני שוליים, ובייחוד ממאמר שכותרתו אנני ספרינקל: היסטוריה קצרה של פוקוס על הכוס. הגיליון מעיד כי יש בלבול מושגים בתחום התרבות והאמנות, כתב לעורכים. העיתון אינו מהווה אוונגרד, אלא במה לפרוורסיה אישית. ככזה - הוא לא מעניין. סטודיו הפנה מחאות קשות נגד כץ-עוז למבקר המדינה, לאגודה לזכויות האזרח, ולשופט מאיר שמגר, יו"ר המועצה הציבורית של מפעל הפיס.

יו"ר הפיס מוסמך לקבוע שעיתון אמנותי לא מעניין?

"הם פירסמו בעיתון אמנות כתבה שאני חשבתי שהיא פורנוגרפיה. אז הודעתי להם שאני לא מפרסם שם. אני לא חייב לפרסם בכל מקום".