לא ראויים למגורי אדם

ברגע של רצינות משועשעת, או אולי שעשוע רציני, הציע השר יוסף פריצקי ליישב בגליל ובנגב את המתנחלים אשר יפונו מן הגדה המערבית.
למען האמת, אין צורך אמיתי לעסוק בהצעה הזאת. הרי אף אחד לא באמת מפנה, ואף אחד לא באמת מתפנה, והכל – כידוע כבר לכל – הצגה לא משכנעת במיוחד של אריאל שרון וזמבישיו. תכליתה היחידה היא לספק את הגאון מן הבית הלבן, ונראה שהוא אכן מסתפק בה. ומכיוון שכך, הסיכוי שנזכה לראות במהרה בימינו מתנחלים חסרי בית המשוועים לפתרון דיור בתוככי מדינת ישראל הוא קלוש למדי.
ובכל זאת, מכיוון שהעניין עלה, מותר לפחות לדון בו דיון אקדמי גרידא.
ראשית חוכמה, כדאי להוסיף נופך קטן של פרופורציה ליבבות השבר הפוטוגניות של פרחחי ההתנחלויות על "עקירתם מביתם". לא אחת עולה הצורך ללפות את הבטן המפרכסת מצחוק למראה ילדונת זבת חוטם שרק הכרס שבין שיניה מעידה עליה שהיא כבר "עשתה בגרות". והיא מצווחת במיומנות שהנה זרים עומדים לעקור אותה מביתה. ולצידה מקפץ היפי המצויץ ומדובלל, שהתבהמות על הגבעות היא לו תחליף עם הכשר לפורקנים אחרים האסורים עליו במצוות דתו, והוא משחרר את הורמוניו על אמא אדמה בזעקות והתפתלויות כנגד הקלגסים המבקשים להגלותו מנווהו.
די מצחיק. מה לעשות. נראה כי במסגרת זילות השפה החוגגת מאז החל הכיבוש, גם המילה "בית" חטפה פיחות רציני. הלא רק אתמול הם הגיעו אל המרבץ הטיפשי הזה, והנה אנו למדים כי די בכמה שעות בתוך סככת ברנזט, קופסת פח או קוביית בטון, וכבר הם ראויים לתואר הנכבד "בית".
הילדים הכעוסים הללו מעולם לא שילמו חודש שכירות, לא הריחו משכנתא, לא הזמינו אינסטלטור לתקן פיצוץ בצינור, לא הביאו "הביתה" תלוש משכורת, לא תיקנו כורסא שבלתה ברבות שנות הבית, לא עשו מטבח, לא שילמו ארנונה, לא סיידו מחדש, לא עשו ולו גם פסיק קטן אחד מכל הכרוך בבניית בית הראוי לתואר "בית". אבל בגעיות ובגניחות – אין כמוהם: "געוואלד! עוקרים אותי מביתי! כאן צחצחתי את שיני! כאן גידלתי את ציפורניי! כאן מלאו לי אתמול 22 וחצי! זה הבית שלי!" ואם מחר ינחה אחד הדרווישים המפעילים את הילדים הללו לנטוש את "הבית" הזה ולעבור ולהתגורר בפחית אחרת, לא יעברו 24 שעות וגם הקופסה ההיא תועלה למדרגת "בית".
בדואי היפר אקטיבי עם קוצים בטוסיק מגלה צמידות לביתו יותר מאשר החבורה הזאת.
אך, כאמור, כל העסק תיאורטי לחלוטין. הממשלה עושה את רצון המתנחלים, והמתנחלים עושים את רצון הממשלה, והעיסוק במגוריהם, "לאחר הפינוי" נראה כרגע כוויכוח סופיסטי. ובכל זאת אסור לאבד תקווה. אולי, בעזרת השם יתברך, תשלוט פעם על ישראל ממשלה אשר לא תקנה את יבבות הסרק של המתנחלים, שתבין כי "מפעל ההתנחלות" הוא האסון הנורא ביותר שצמח למדינת ישראל מיום היווסדה, ותחליט להתפרק ממנו בטרם הוא מפרק אותה. ואז,סוף סוף, נעמוד באמת בפני הבעיה שמבקש השר פריצקי לפתור בהצעתו.
אין ספק כי כוונתו של השר רצויה, ואת הצעתו הוא העלה בתום לב, אך ישמור השם וירחם אם היא תבוצע אי פעם. צריך זיכרון קצר במיוחד כדי להציע שהמתנחלים ישובו ויישלחו למלא "משימות לאומיות" בטריטוריות שיש בהן אוכלוסייה לא יהודית. וכי לא די במה שהם המיטו עלינו ועל סביבתם בעת מילוי "שליחותם" הנוכחית? האנשים הרעים הללו, שהושחתו ופונקו ושמנו בעשרות שנים של אדנות טירוף ובטלנות, הם פגע רע נפיץ ומסוכן. אם חס וחלילה יגיעו, במקובץ, לגליל או לנגב, אין ספק שהם יעוללו שם את אשר עוללו בגדה המערבית. הרגלי נבלה כהרגלים שרכשו שם אין מאבדים בן לילה. וכל עוד לא נעקרו מקרבם מידותיהם הרעות, שום דוד שמש ושום שימשה לא יהיו בטוחים מפני נשקם, שום קשיש לא יהיה מחוסן מרשעת נעריהם, שום מטע ושום שדה לא יהיו מוגנים מפראותם.
יידרשו שנים רבות עד שבני הדור הזה, דור מתנחלי הכיבוש, ישובו ויהיו כאחד האדם, ישובו ויהיו ראויים למגורי אדם. אם חפץ השר פריצקי לסייע למתנחלים בתהליך התירבות, המישמוע והנירמול, כדאי מאוד שיפעל בכל מאודו כדי שהמתפנים יגורו כולם עמוק ככל האפשר בתוככי גוש דן, וקרוב ככל האפשר לרחוב שיינקין ולחוף הים. אולי שם, אולי רק שם, תצונן קמעה אש הקודש השחורה שיוקדת בהם, ותינטע מעט בינה ארצית בקודקודם.