השלדים יצאו מהארון. סיפורים מחדר ההלבשה

אם טסטוסטרון היה דלק, שחקני הפוטבול האמריקנים היו הצרכנים העיקריים שלו. כידוע, הנפילים של ליגת ה-NFL זקוקים לתוספים שכאלה כדי לעשות את הדבר שהם הכי אוהבים: להתעמת מול הגברים המסוקסים שניצבים מולם במדי הקבוצה היריבה. להתגרות בהם, להתנגש בגופם המוצק, לחבקם בחוזקה, לתפוס אותם בחולצה, ברגליים, בטחול, או כל איבר אחר שעשוי להכריע אותם ולהטיחם בקרקע בעוצמה, עם או בלי הכדור. ממש היאבקות גברים בבוץ.
המגע הפיזי האינטנסיבי והקירבה הכוחנית (שלא לומר החודרנית) בשדה הקרב הספורטיבי, אינם מעוררים פחדים בקרב שחקני הפוטבול, גם לא במחיר פציעה. זאת העבודה שלהם, זאת ההנאה שלהם. אבל כשהם יורדים מהמגרש, הרחק מעיני הצופים והתקשורת בחדר ההלבשה, נראית הקירבה הגברית כדבר המאיים ביותר. באינטימיות החברית של אחרי הקרב, בין אדי המים מהמקלחות וניחוחות קרם הלחות, חוששים גם האמיצים שבשחקנים (ואם תחשבו על זה, גם חיילי צה"ל) מההומוסקסואלים. אלוהים, שרק לא יהיה אחד כזה בקבוצה שלי.
קחו לדוגמא את ג'רמי שוקי, גבר תמיר ובלונדי וטייט-אנד מצטיין בניו יורק ג'איינטס. בעונה שעברה, הראשונה שלו כמקצוען, הפגין שוקי חוצפה וקשיחות בה לא היו מתביישים גם הוותיקים שבכוכבי הליגה. בראיון לתוכנית הרדיו של הווארד סטרן הוא נשאל האם זיהה הומואים בין חברי קבוצתו. "לא, אני מעדיף לא לחשוב על זה ואני מקווה שאין כאלה בקבוצה" ענה. "אם היו כאלה לא הייתי תומך בכך. אתה יודע, זה יכול לגרום בעיות במקלחות". התבטאויותיו של שוקי עוררו ביקורת ציבורית רבה, ממש כמו דברים דומים שהשמיע הראנינג-בק הוותיק, גאריסון הרסט, שהוא בכלל שחקן הפורטי-ניינרס, הקבוצה של סן פרנסיסקו, הבירה המוצהרת של הקהילה ההומו-לסבית בארצות הברית.
שוקי והרסט, למרות חריגותיהם מהפוליטיקלי-קורקט האמריקנית הנוקשה, מבטאים נאמנה את הלך הרוחות המקובל בקבוצות. אולי כדי להציב קונטרה כל שהיא לקונצנזוס המאצ'ואיסטי החליט אזרה טואאולו, כוכב פוטבול בדימוס (שיחק בגרין ביי ומינסוטה כדפנסיב-טאקל), לשפוך מעט אור על הנעשה בחדרי ההלבשה של ה-NFL ולצאת מהחשכה של הארון, בו היה מסוגר במשך כל שנות פעילותו הספורטיבית והמכובדת.

הוידוי

"המשחק הכי טוב שלי היה הגרוע ביותר". כך פתח טואאולו את המכתב הפומבי שלו במגזין של ESPN באוקטובר האחרון. "הייתי מתקל שחקנים ואחר כך מתעורר באמצע הלילה מבוהל, שמא מישהו ראה משהו שהוא לא היה צריך לראות, אולי הוא יגלה את זה למאמן, לשחקנים. אחר כך החרדה הפכה לדיכאון והתחלתי לשתות. לא פעם נהגתי שיכור הביתה, חשבתי שאעשה אולי תאונה ואמות, אבל מעולם לא חשבתי לדבר על זה. אף אחד לא רצה לשמוע ואם הייתי מעיז לעשות כן, הייתי נחתך מהקבוצה, או שהשחקנים היו פוגעים בי, כי כך נהוג בתרבות הסופר-מאצ'ו של ה-NFL".
טואאולו נבחר בדראפט 1991 על ידי גרין ביי פאקרס, הצטיין כבר בעונת הרוקי שלו ואף נבחר כפרו-בול בהמשך, כשחקן מינסוטה וייקינגס. טואאולו עוד הספיק לשחק בג'קסונוויל, אטלנטה וקרולינה לפני שפרש בשנת 2000.
"הייתי כל הדברים האלה ואני גיי", כתב טואאולו, "אני חי במינאפוליס עם בן זוגי מיטשל כבר שש שנים ויש לנו תאומים בני 23 חודשים. אני בסך הכל הטאקל-הסמואני-ההומו-הטיפוסי שלכם. אני מספר את סיפורי כדי להושיט יד לעולם הספורט, אותו עזבתי לפני שנתיים".
"זה מפחיד" מודה טואאולו, "אני לא בטוח איך יגיבו אנשים, במיוחד אלו ששיחקו איתי ונגדי, אבל זה מפחיד יותר ללבוש מסכה. אני רוצה להראות איזה כיף זה לצאת מהארון. אולי איזה נער, ספורטאי או לא, יקרא וידע שהוא לא לבד. אולי איזה אוהד, גיי או לא, ילמד שגייז נמצאים בכל מקום, חלקם אפילו עוסקים בספורט ברמה הגבוהה ביותר".
מי שליווה את תחילת הקריירה של טואאולו היה אחד הקווטרבקים הגדולים בהיסטוריה - ברט פארב. טואאולו מתגאה לקרוא לו חבר. "תמיד אוכל לספר לידי ששיחקתי עם אחד הגדולים, אבל מעולם לא יכלתי להגיד לברט או למישהו אחר מי אני באמת", הוא נזכר. "שנתיים לאחר מכן שוחררתי למינסוטה אבל כבר התחלתי לחיות חיים כפולים. לא יצאתי למועדוני גייז, אלא בדיוק ההיפך. הלכתי למופעי חשפנות והתגאתי בכל חתיכה שהייתי לוקח הביתה. בדרך כלל לא הייתי שוכב איתן, אבל היה חשוב לי להיראות בחברתן, בשביל הרושם. בחופשות הייתי חוזר להוואיי כדי למצוא מזור אצל חברי".
בארבע שנותיו במינסוטה (96-92) התבסס טואאולו כאחד הטובים בתפקידו במגרש הפוטבול, אולם מתחת לפני השטח הוא מספר כי סבל מאד ואף שקל התאבדות. "אמא שלי הצילה את חיי, וספר אחד שינה אותם", אמר וכיוון לספרו של דייב קופאי, שחקן הפוטבול היחיד שהעז לצאת מהארון ב-72. "זה מצחיק שהליגה בזמנו היתה פתוחה יותר, כי הוא מספר שידע מי היה הומו בקבוצה ואף קיים יחסים עם חלקם. בעולם שלי זה אחרת. אנשים רוצים לדעת אם יש גייז אחרים בליגה, אם יש איזושהי לחיצת יד נסתרת. אני יכול להגיד שבתשע שנות הקריירה שלי, מעולם לא כיביתי את ה'גיידאר' (רדאר גייז), אבל לא מצאתי אף שחקן הומו, למרות שלא יכול להיות שאני היחיד".
ב-96 שוחרר טואאולו והמשיך הלאה לג'קסונוויל, אטלנטה (עמה הפסיד לדנבר בסופרבול 33) וקרולינה, כשהוא שומר על קשר סודי עם מיטשל שנותר במינסוטה. "מיטשל כיבד את החששות שלי ונהגנו להתעלם אחד מהשני בפומבי, עד שבמפגש חברתי בנוכחות הוריו, החלטנו להתנהג כרגיל – כזוג", סיפר טואאולו. "השמועות התחילו לרוץ ויום אחד התקשר אלי קרייג סאואר ששיחק עמי בוייקינגס. הוא היה רציני ואמר שהוא שומע דברים. 'אתה גיי?' הוא שאל ואחרי היסוס קל עניתי, 'כן'. תגובתו היתה: 'אני לא מתכוון לאבד חבר בגלל זה'. לפתע הרגשתי בטוח בעצמי. אני לא צריך לברוח יותר".
טואאולו כאמור פרש, אולם לטענתו גייז הפעילים כיום בליגה בוודאי יודעים סבל דומה. "אני לא רואה שמישהו ייצא מהארון כשחקן בפעיל, הליגה לא מוכנה לזה", הוא קובע בצער, "זה היה יכול להיות מגניב, אם היינו קובעים מועד בו כל השחקנים, המאמנים, בעלי הקבוצות והאוהדים ההומואים היו מצהירים על עצמם ככאלה".
טואאולו אינו אופטימי בכל הנוגע לשינוי בליגה ואין לו סיבה להיות כזה נוכח הצהרות מהסוג של שוקי והרסט, אבל בווידויו הוכיח כי הוא, הומו בן 35, אמיץ הרבה יותר משני ההומופובים: "כל מה שנותר לי זה לחיות באושר את חיי הנוכחיים – חיים שרחוקים מהחיים שאהבתי, חיי כוכב פוטבול. חיים שהשאירו אותי עם גוף חבול, ואני השארתי אותם מאחור. יש לי הרבה זיכרונות יפים ויש לי את החולצה מספר 95 של הפלקונס, אותה לבשתי בסופרבול. אבל עכשיו, החולצה הזאת היא הדבר היחיד שנשאר מונח אצלי בארון".