קולנוע: הנסיכה מונונוקי והלב של מרקו

בשנת 1975 הגיע לגנואה גבר בן 34, סתור שיער וממושקף. הוא שכר חדר במלון בעיר האיטלקית הציורית, והעביר את ימיו בשוטטות ברחובות. את דפיו של בלוק הציור שלו הוא מילא ברישומים: בתים, עצים, פריטי לבוש. שבועיים או שלושה אחר-כך תפס מטוס לבואנוס איירס, וגם שם הסתובב, הביט ורשם.
לבסוף חזר לטוקיו, עיר הולדתו, פרש לפניו את רישומי התחקיר והחל לעבוד על הפרויקט הבא של אולפני זויו (Zuiyo): סדרת אנימציה טלוויזיונית, בת יותר מחמישים פרקים. ביפנית היא נודעה בשם "3000 מייל בחיפוש אחר אמא". בעברית קראו לה "הלב". הילד מרקו, גיבורו הבלתי-נשכח של האפוס האינסופי הזה, מוכר היטב לישראלים, שהתחנכו על ברכיה של הטלוויזיה הלימודית בשנות ה-80, או אלה שקראו את "הלב" של ד'אמיציס. התחקירן היפני שבילה על חשבון החברה באיטליה ובארגנטינה היה הייאו מיאזאקי, המאייר הראשי של הסדרה.
מאז זרמו הרבה מים באוקיינוס האטלנטי, זה שהפריד בזמנו בין מרקו לאמו, ומיאזאקי היה לבמאי אנימציה מוערך, מן הבולטים שבאמני האנימציה היפנים. הוא אייר עוד מספר סדרות אנימציה, ביים סדרה שלמה בעצמו, ואחריה יצר תשעה סרטים באורך מלא. סרטו האחרון, "הנסיכה מונונוקי" (ביפנית - מונונוקה, עם סגול ב-קו"ף. המפיצים בארץ העדיפו משום-מה חיריק), שעלה למסכים ביפן לפני שלוש שנים ומגיע כעת לארץ בגרסתו הלא-מדובבת, הוא הסרט הרווחי ביותר בתולדות יפן. ובניגוד לסרטי אנימציה יפניים אחרים, שמצליחים בקופות היפניות אך מעוררים את התנגדות המבקרים (בעיקר בשל אלימות מוגזמת, או חוסר קומוניקציה עם אנשים מעל גיל 11, ראו מקרה "פוקימון"), נתפס "הנסיכה מונוקי" כסרט הרפתקאות שופע יופי ומורכב, ובו גם אבחנה, לאו-דווקא פופוליסטית, אודות הטבע והאדם.

על מטוסים וחזירים

הייאו מיאזאקי נולד ב- 1941 בפרבר של טוקיו. אביו היה בעלים של מפעל לחלקי מטוסים: הוא ייצר בין השאר את כנפיהם של מטוסי ה"זירו", ששימשו את מתאבדי הקמיקזה במלחמת העולם השנייה. אמו היתה אינטלקטואלית חולנית - תשע שנים שכבה מוכת שחפת במיטה. המציאות הקשה שסבבה אותו, זו של משפחתו ושל יפן המתאוששת מן המלחמה, לא מנעה ממיאזקי הילד לחלום על עתיד כמאייר, אך ב- 1958 צפה ב"האקוג'אדן" (אגדת הנחש הלבן), סרט האנימציה היפני הראשון באורך מלא. הוא התאהב בגיבורת הסרט, בכה כל הלילה, והחליט לנטוש את חלומו לצייר "מנגה" (ספרי קומיקס יפניים, תעשייה של מיליונים) ולהחליף אותו ב"אנימה" (שם הקוד היפני לאנימציה המקומית).
הוא התמקד עד אז ברישום מטוסים ואניות קרב, והתקשה בציור בני-אדם, אולם עקשנותו השתלמה. הוא סיים לימודי כלכלה באוניברסיטה, החל לעבוד כאנימטור זוטר בחברות הפקה שונות, ומ- 1964 נטל חלק כמאייר ראשי באוסף של סרטים וסדרות אנימציה, שאינן מוכרות לצופה הלא-יפני: "הרפתקאות החלל של גוליבר", "טירת קגליוסטו" ואחרות, כולן אבני יסוד בתרבות ההמונים היפנית. ב- 1985 הקים עם עמיתו איסהו טאקהאטה (במאי "הלב") את אולפני "ג'יבלי".
הסרטים שכתב וביים מיאזאקי במסגרת האולפנים הציבו אותו בשורה הראשונה של במאי יפן, אנימציה או לא אנימציה. "נאוסיקה מעמק הרוח", (1984), סיפר את עלילותיה של צעירה בעולם שאחרי שואה גרעינית, הנאלצת לשרוד מול שבטים לוחמים וחרקי ענק. "פורקו רוסו" (חזיר הארגמן), מ- 1995, הוא חזיר-טייס, המשתולל במרומיה של איטליה הפאשיסטית בשנות ה- 30. אלו הם שניים, אולם גם שאר סרטיו של מיאזאקי הן פנטזיות רבות-דמיון, אנשים הופכים בהן לחיות ולהפך, ניכרת אצלו איזו אובססיה לטיסה ומטוסים (זוכרים את האבא ואת טייסי הקאמיקאזה?) וגם לחזירים, נטייה לגיבורות נשיות, ובעיקר: התבוננות נוקבת בגורלו האקולוגי של העולם, קצת לפני שזה תפס את כולם.
תווי ההיכר של האנימציה היפנית הן דמויות מערביות חסרות-גיל, עיניים גדולות ועגולות, ומראה צבעוני, "שטוח", עז-צבעים, שאפיין גם את מרקו ב"הלב". אך המגע של מיאזאקי מוציא מהם משהו נוסף - כי למרות המשותף, מיאזאקי הוא אנטי-תזה לתעשיית האנימציה, היפנית והאמריקאית.

מי צריך סמוראים

"אני לא אוהב את הסרטים של דיסני", כתב מיאזאקי במאמר מ- 1998, "אני מרגיש שהם מזלזלים בקהל". למרות העובדה שאנימטורים בכירים בארצות הברית רואים בו גורו של ממש (יוצריו של "צעצוע של סיפור" העידו שהם נעזרים בקטעים מתוך סרטיו לצורך השראה), מיאזאקי יצא תמיד נגד המסחריות ההוליוודית, ונגד האקספרסיוניזם המוגזם של היוצרים היפניים.
ההליכה נגד הזרם חביבה על מיאזאקי: עד סוף שנות ה- 80 הוא ראה בעצמו מארקסיסט, אך עם קריסת הקומוניזם הסובייטי השתנה גם במיאזאקי משהו, ומאז הוא משתדל לבטא בסרטיו קו עדין של מחאה, עם ראיה אופטימית יותר של המציאות.
"כשמדברים על הטבע, על המערכת האקולוגית או על היערות, קל מאוד להחליט שאנשים רעים הורסים אותם", הוא אמר בראיון שנערך עימו ב- 1997, "אבל זה לא מה שבני-אדם עושים. אלה לא האנשים הרעים שהורסים את היערות". בסרטו "הנסיכה מונונוקי" מתקיים מאבק בין בני-האדם, ההורסים יערות וחופרים באדמה, לבין חיות היער ורוחות הטבע העתיקות. אבל הרעים מתערבבים עם הטובים: החיות, בחלקן, אכזריות וצמאות דם, ומחפשות לנקום בבני האדם, ובני-האדם לעומתן הם ברובם מוכי גורל, המנסים לשרוד בעולם אכזרי. איש אינו שלם עם התפקיד שניתן לו, וההרמוניה מופרת מכל הכיוונים.
גיבורי הסרט, צעיר בשם אשיטאקה היוצא לחפש רפואה לעצמו, ונערה שגודלה על-ידי זאבים-אלים, הנסיכה מונונוקי, מוצאים עצמם לבסוף זה מול זה, בקרב חסר סיכוי. והם כמובן גם מאוהבים – משהו עדין, מאוד לא אמריקאי (שירים אין בסרט הזה). זהו סיפור "רומיאו ויוליה" בגרסת יפן של המאה ה- 14, ובניגוד לצפוי - הסמוראים, מסמלי התקופה, דווקא לא מככבים. מיאזאקי יהיה האחרון שיפאר את מיתוס הסמוראי, על אצילותו הכוחנית-מוסרית.

ועוד כמה חזירים

למרות התבטאויותיו של מיאזאקי נגדה, רכשה "דיסני" את הזכויות על הסרט (באמצעות חברת הבת שלה, "מיראמקס") ויצרה גרסה מדובבת עם קלייר דאנס, מיני דרייבר ובילי בוב תורנטון. אחרי שלקחו לעצמם את הזכות לצנזר סרטים קודמים של מיאזאקי שהפיצו במערב, דרש מיאזאקי מ-"דיסני" שלא יקצצו ב-"הנסיכה מונוקי".
דיסני ביקשו אמנם גם הפעם לחתוך כמה קטעים אלימים במיוחד, אך מיאזאקי לא נכנע. הוא ניצח. הגרסה הוקרנה במלואה, אם כי הקהל האמריקאי לא נהר. סרטים משובטי-מחשב עם עלילה מדוללת, דוגמת "דינוזאור", הולמים כנראה יותר את דרישותיו של השוק החזק בעולם.
בכל מקרה, מעמדו של מיאזאקי לא התערער. הוא עסוק בהכחשת שמועות הפרישה שלו, מתכנן סרט חדש (על צעירה שהוריה הופכים לזוג חזירים. למיאזאקי, כאמור, יש משהו עם החיה הזאת), ולאחרונה הוזמן לפסטיבל התרבות שייערך בסידני במקביל לאולימפיאדה, שם יוצגו סרטיו לצד יצירותיו של ליאונרדו דה-וינצ'י ומאורות אחרים. ובאפריל הכריזה ממשלת יפן כי בסדרת הבולים החדשה שתוקדש להיסטוריה של המאה ה- 20, יופיע תמונות של מלחמת העולם השנייה, הפצצה האטומית, אולימפיאדת טוקיו והנסיכה מונונוקי. ובמילים אחרות – הנסיכה מונונוקי היא ה-אי.טי. של יפן, רק עם עיניים הרבה יותר גדולות (ועור פנים חלק).