אנורקסיה: לא למבוגרים בלבד

חצי השנה הראשונה בחייה של אור וייס, היום בת שנה וחודשיים, עברה עליה ועל הוריה ללא בעיות מיוחדות. היא ינקה לשובע והתפתחה כהלכה. אלא שבדיקות שעברה בטיפת חלב מיקמו אותה באחוזון העשירי – הנמוך ביותר – בגרף הגדילה. "מאותו רגע התחיל מחול שדים סביב המשקל של התינוקת", מתארת אמה, סיגל. "אמרו לי שיש לה ראש קטן מדי ושהיא לא עולה במשקל. אחר כך יעצו לי להפסיק להניק אותה ולעבור לתחליפי חלב אם. אבל אור סירבה לאכול והפכה לתינוקת בכיינית". הבעיות נמשכו גם כשאור עברה מתחליפי חלב אם לאוכל מוצק, והיא סירבה לאכול ימים שלמים.
סיגל מצאה שיטת האכלה ייחודית: "כשאור היתה נרדמת הייתי דוחפת לה אוכל תוך כדי שינה", מספרת האם, "וכך הרגשתי שאיזנתי אותה מבחינה תזונתית". אלא שגם ההאכלה הכפויה לא הצליחה להביא לעלייה במשקל התינוקת. "היינו אבודים ולחוצים", מתארת סיגל, "מה גם שלאור יש אח שאתו לא היו שום בעיות כאלה".
ההורים המיואשים הופנו למרפאה ייחודית שהקים ד"ר אריה לוין, מנהל השירות הגסטרו-אנטרולוגי ותזונה בילדים במרכז הרפואי וולפסון – מרפאה רב תחומית שמטפלת בהפרעות אכילה בקרב תינוקות. "הרופא בדק את אור ומצא שהיא בריאה וחיונית", מספרת האם. "הוא דרש שאפסיק להאכיל אותה בכוח או כשהיא ישנה, ושאתן לה לאכול כמה ומה שהיא רוצה.
"הוא לימד אותי להתאים את עצמי אליה, ולא להיפך. זה לא קל, כי כשאני רואה מה היא אוכלת אני בהחלט מודאגת לפעמים, אבל למדתי לחיות עם זה. אני מודאגת, אבל לא לחוצה ולא לוחצת עליה. מאז שהרפיתי, יש ימים שבהם היא אוכלת, ובאחרים לא. אבל אני מתנחמת בזה שהיא מפותחת ומלאת מרץ. ברור לי שהכמויות שהיא ניזונה מהן מספיקות לה, ואני כבר לא נבהלת מהגרפים של טיפת חלב, שכנראה לא עודכנו כבר המון שנים".
ינון חסון, בן שנה וחצי, נולד במשקל 2.440 ק"ג. "כבר בבדיקה הראשונה שהוא עבר בטיפת חלב הלחיצו אותי", מתארת אמו, ציפי. "הוא לא רצה לינוק, כי לא היה לו כוח להתאמץ. שאבתי לעצמי חלב ונתתי לו בכפית, וגם אותה הוא דחה בבכי לעיתים קרובות. אחר כך עברתי לתחליפי חלב אם, אבל גם את זה ינון לא רצה. הוא היה מסוגל להישאר 7-8 שעות בלי אוכל, רק עם מים.
"בשלב הזה התחיל לחץ חברתי עלי, והרגשתי שאני פשוט מתמוטטת. הייתי דוחפת לו בכוח, מנסה להאכיל אותו במשך שעה תוך ריקודים ושירים והסחת הדעת, אבל הוא בשלו – מסרב לאכול, צורח ויורק. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך ככה יותר".
כשהפעוט הגיע למרפאה של ד"ר לוין, הוא נבדק ונשללו בעיות גופניות. בשלב הזה אובחן ינון כתינוק שסובל מהפרעות אכילה. "דבר ראשון, הרופא ביקש ממני להירגע", מספרת האם. "הוא אמר שהילד איבד את חדוות האכילה בגלל המתח שאני מעבירה אליו. הוא היה חד משמעי וביקש שאניח לילד, שהוא יאכל מתי וכמה שהוא רוצה.
"הרופא הורה לי לתת לינון הרבה ארוחות עם מגוון מאכלים לבחירתו, אבל למשך זמן קצר. לא להאריך את הארוחה ולהגיע לרמה של פולחן. ובאמת, המצב השתפר מאז. ינון לא אכלן ויש ימים שהוא ניזון בעיקר ממים, אבל הוא כבר לא סרבן. למדתי בדרך הקשה להפסיק לעשות עניין מאוכל".

חוסר מודעות לבעיה

"הפרעות אכילה בבני נוער ובבוגרים הן תופעה מוכרת", מסביר ד"ר לוין, "אך בקרב רופאים, אחיות טיפת חלב והורים אין מודעות לכך שגם תינוקות מגיל שלושה חודשים עלולים לפתח הפרעה זו. חוסר טיפול עלול לגרום לתינוק בעיות התפתחותיות ונזק נפשי, בעיקר בקשר בין האם לתינוק".
לדבריו, 10%-15% מהתינוקות נועדו על פי המטען הגנטי שלהם להיות קטנים. לכן השלב שבו הם מפסיקים לגדול לפי העקומות הוא שלב טבעי עבורם. הם פשוט מפסיקים לאכול. "אבל כיוון שאיש לא הסביר את זה לרופאים ולהורים המודאגים", אומר ד"ר לוין, "הם רואים בכל בכי של התינוק סימן לכך שהוא רעב, כאילו כל בעיה קשורה לאוכל. וכך כשהוא בוכה ישר דוחפים לו אוכל לפה.
"אבל אם מכריחים תינוק לאכול יותר ממה שהוא צריך, הבטן שלו מתנפחת, הוא סובל מבחילות והאוכל הופך אצלו לסיוט. האם, מתוך דאגה, נאבקת אתו ודוחפת לו יותר אוכל בשיטות מגוונות. כאקט של הגנה, התינוק לוחץ חזק את לסתותיו וסוגר את הפה, זוהי למעשה ההגנה הראשונית שהוא מפגין, ומכאן ואילך מתחיל מחול השדים. הילד סוגר את הפה, הוריו פותחים לו אותו בכוח ודוחפים לו אוכל, הילד בוכה ומקיא ולומד שמנגנון ההקאה שלו משרת את הצרכים שלו, כי כך הוא חש הקלה בבטן והאמא מניחה לו וכבר לא מנסה להאביס אותו. עם הזמן הוא לומד להשתמש בהקאה לטובתו, ובשלב הזה הוא כבר עמוק בהפרעת האכילה".
בתינוקות שחווים טראומה קשה במיוחד בנושא האוכל מתפתחת תגובה קיצונית עוד יותר. האוכל מהווה עבורם התניה, וכשרק מקרבים לפיהם כפית עמוסת מזון הם משתמשים ברפלקס ההקאה. כלומר, מסביר ד"ר לוין, רק מהמחשבה שיאכילו אותו בכוח מגיב התינוק באופן נפשי, תגובה שמתבטאת בהקאה.
מתי מתרחשת הפרעת האכילה? אחוז קטן מהתינוקות מסתפק כבר בתקופת ההנקה בכמויות חלב קטנות, אבל בקרב רוב התינוקות שסובלים מהפרעת אכילה היא מתחילה במעבר מיניקה לבקבוק, וממנו לאוכל טחון, ואחר כך למוצק. לא אחת התינוק עדיין אינו בשל למעבר, והוריו עושים את זה כי ככה אומרים להם וכי ככה עושים כולם.
גם המלצות הצוות הרפואי שמטפל בתינוק להגדיל 'לטובתו' את כמויות המזון עלולות לגרום להפרעת אכילה.
"יש ילדים שבגיל 8-4 חודשים לא משיגים את המשקל הנורמטיבי לפי עקומת הגדילה, ולכן ממליץ הצוות הרפואי במרפאות הילדים או בטיפת החלב להגדיל את כמויות המזון", מסביר ד"ר לוין. "התינוק מסרב, ואז הוריו דוחפים לו בכוח, כי הרופא אמר, וזוהי דוגמה קלאסית להתפתחות הפרעת אכילה".
ד"ר מריה מולדבסקי, פסיכיאטרית ילדים מהמרכז הרפואי וולפסון, מסבירה: "אנורקסיה של הגיל הרך נובעת בעיקר ממאבקי הכוחות בין ההורים לתינוק, כתוצאה מרצונם שיאכל וסירובו לעשות זאת. מעניינת בעיקר נקודת מבטה של האם, הרואה בסירוב של התינוק לאכול אקט של דחייה כלפיה, כי אמא ואוכל, לפחות בשלבים הראשונים לחיים, הם דבר אחד. תחושת הדחייה והחרדה המציאותית של האם מגבירות את הקושי בטיפול בתינוק.

הסימנים להפרעת אכילה

ארוחה שנמשכת שעה, במקום 20-30 דקות, תוך מאבק, האכלה תוך כדי שינה או הסחת דעת, פליטות או הקאות שמופיעות אחרי גיל חצי שנה, כשהתינוק בריא, כשהתינוק מקיא רק למראה כפית אוכל או בקבוק.
"תינוק הוא יצור אינסטינקטיבי וחכם", מסכם ד"ר לוין, "שיודע להשתמש בטכניקות ההקאה לטובתו, ולכן ככל שיותר כופים עליו את האכילה, כך הולך ומצטבר הנזק הנפשי. לאחרונה טיפלתי בילדה שבמשך שנה וחודש הוזנה באמצעות זונדה דרך האף, כי אף אחד לא זיהה אצלה הפרעת אכילה.
"אנחנו מסבירים להורים מהן הסיבות לכך שהתינוק אינו אוכל, או אוכל מתי שהוא רוצה. אנחנו מדריכים אותם איך להוציא את האכילה משדה הקרב ולהפוך אותה לדבר טבעי וחופשי יותר. לא דבר שנכפה, אלא פעולה משותפת, שמותירה להם ולתינוק את יכולת ההחלטה לגבי מה, מתי וכמה לאכול".
המרפאה הרב תחומית להפרעות אכילה בוולפסון מונה צוות שכולל פסיכיאטרית, דיאטנית, קלינאית תקשורת, רופאי ילדים, מומחים לבעיות גדילה וגסטרו-אנטרולוג.