בית אחוזה בחורבת שרף

אי שם בימי עלומי ראיתי בפרסום ארכיאולוגי כלשהו שח'רבת א-סרח עמוסה בניינים חרבים ויש בה שרידי קשתות, בארות, יסודות, בורות, אבנים מעובדות וקברים חצובים שבאחד מהם חרותת וגם סרקופגים.

דמיוני כשודד עתיקות צעיר ומתוסכל - שמעולם לא הצליח לשדוד דבר, לבד מכמה מקטרות חרס שבורות מהתקופה הממלוכית - רגש ורתח מהסיכוי שלמשכורתי כחייל, 19 לירות, יתווספו כמה פונטים ממכירת בור מים עתיק, או קשת אבנים רומית למשה דיין, שבאותה עת עסק בריש גלי בביזת עתיקות ארצנו ומכירתן לזרים, אם הן לא מצאו חן בעיניו.

חמוש במפה פרימיטיבית ובחברתי דאז, יצאתי למסע אל הסבך של מערב הגליל, אל ח'רבת א-סרח. מאחר שלבד מתשוקת הביזה היה דמי הצעיר אחוז גם בתשוקות מסוג אחר, הלכנו לאיבוד. מצאנו עצמנו במקום אחר, ושם, בלילה רומנטי אך לחרדתי גם צפוף קוצים, התוודעתי אל פרחי סוף הקיץ, בעיקר אל הקוץ הנורא קיפודן, ושוב לא מימשתי את פוטנציאל הביזה שהיה גלום בי.  

לח'רבת א-סרח הגעתי רק אחרי כמה עשרות שנים.

לשם ח'רבת א-סרח יש שני מובנים אפשריים. האחד - החורבה שבה משחררים את הצאן למרעה, וזאת מן הסתם משום שבגבעה הזו יש מערות שהיו מימי קדם ועד היום משכן לרועים ולעדריהם. הפירוש השני הוא חורבת הבית דמוי המבצר עם החצר. כמה מופלא.

באותה עת שמסע השוד שלי כשל, עמדה על ראש הגבעה חורבה גדולה שניכר כי היתה מפוארת. היום, החורבה משוקמת בחלקה וניכר עליה ששוכניה רוצים שתהיה מפוארת. בעברית קוראים לה עכשיו חורבת שרף, ואיני יודע אם זה על שום שרף העצים, או הנחש האגדי מן המדבר, או שמא על שמו של אחד ממשרתי אלוהינו, היצור המכונף ודמוי האדם הקרוב מאוד למלאכים ולכרובים.

בית משובב כל עין וגללי עיזים

בחורבת שרף (א-סרח, למען ההגינות) בחר, אי שם לפני כ-100 שנה, עשיר נוצרי בשם אליאס כתית מן הלבנון, לבנות בית אחוזה גדול. לא ברור את מי חפץ להושיב שם, אך כשם שבעלי קרקעות וממון אחרים מהלבנון רכשו אדמות ובנו בהן בתי חווה בגליל, כך גם הוא. הבית - נחמד למראה ומשובב כל עין. זהו מבנה מידות מאבן בצורת האות ר', עשוי טורי חדרים, שבהם פתחים הפונים אל החצר, פנימה.

כנראה משלא נמצא מי שימלא את ייעודו הכלכלי של המקום, וממילא משפחתו של אליאס כתית עקרה לצפון אמריקה, קנתה הקרן הקיימת את אדמות א-סרח, אי שם במחצית שנות ה-30, כאשר כבר הנצו רעיונות המדינה היהודית והיה ברור שגבולה יעבור במקום שבו יישבו יהודים. קיבוץ אילון ישב בתחילה, כישוב 'חומה ומגדל', על אדמות א-סרח, אם כי איני יודע אם ישבו ממש בחורבה הלבנונית שעל פסגתו.

כך או כך, כשהחורבה וגבעת העתיקות והיער שלה חדלו להיות יעד 'לקראת המדינה', שכן המדינה כבר פרצה ו'היעדים שלקראת' קצת נשכחו, חזרה החורבה להיות מקום מרבץ לעדרי הבדואים מן העראמשה ומן סמאניה, ובני משפחת עבד אלע'אני, שבשל קשריהם עם היהודים בימי מלחמת העצמאות מעולם לא כיהו בידם על הפיכת בית המידות הלבנוני ואדמות הגבעה לדירים מצחינים.

גם פירוק בית העשירים הפרובינציאלי והיפה עבר בשלום. החורש המשיך לצמוח באין מפריע על החורבה. אלוני ענק הפכו את פינת החורש הזו למיוחדת ולפנינה בוטנית. עתיקותיה - בנות אלפיים השנים וגם אלה בנות 1,400 השנים בלבד - נהרסו לאט לאט, בחורבה השכנה, א-סרח א-תחתא, שהפכה בינתיים לחורבת רומח, משום מה. העיזים והכבשים נשכו בכל מה ששיניהם השיגו, פתחו שבילים ביער הצפוף וריבדו את האדמה בגלליהם.

כיוון שחשש גדול עלה אצל בעלי דעה, שררה ומעה שהבדואים יהפכו את המקום לכפר משלהם רחמנא ליצלן, ניצלו את ההזדמנות שיהודי בעל חלומות וחזון התיישבות בטבע יחמוד את המקום. האישורים המתאימים הוסדרו ומזה כמה שנים חי האיש שם, מגן על נחלתו בחירוף נפש מפני הבדואים שמתנכלים לו ולביתו, משקם לאיטו את החורבה. הוא גידר וטיפח, הביא את עדריו הוא למקום - שהרי ידוע שעדרי צאן יהודיים פועים בקול צלול ונעים מעדרי צאן בדואים - הקים עבורם גדרות ומכלאות, בנה מתבנים, הציב כלבי שמירה חורצי לשון ולוטשי שן לבהלה, ואף העמיד את המקום לרשות תנועות הנוער בימי מסעותיהן הגדולים בחנוכה ובפסח.

כיוון שכך, נושכות העיזים והכבשים הציוניות את כל מה ששיניהן משיגות, פותחות שבילים ביער הצפוף, מרבדות את האדמה בגלליהן ופועות בעברית. האח.

איך מגיעים

במפת הטיולים וסימון השבילים הגליל העליון (מס' 2). דרך עפר קצרה מוליכה צפונה מכביש הצפון הישן (מס' 899), כקילומטר אחד ממזרח ליערה. היות שהשטח מגודר ובאחזקה פרטית, יש לתאם את הביקור והכניסה למקום עם בית איילה, הוא מקום המגורים.

עוד בסביבה: מעיינות בצת (כרכראע); נחל שרך; מערת קשת; ראש הנקרה; חניתה.

טריוויה

במושב העובדים יערה מתגוררים בדואים משבט עראמשה. היות שאני מרוחק מן המקום איני יכול להיות כשיר לעדות מהו טיב היחסים שבין נציגי שני העמים הדרים בכפיפה אחת. סביר להניח שבהעדר דיווחים עיתונאיים מן המקום, הכל שם מתנהל על מי מנוחות, או, לחילופין - שאין אנו יודעים דבר וחצי דבר והאמת היא אחרת.

לעצם העניין אין זה כלל משנה. מה שכן משנה הוא שבכל הגליל כולו, שבו מתחככים העמים זה בזה ועדות זו בזו, יש לבד מיערה יישוב עירוני אחד ששני חלקיו הם של שני העמים, מעלות-תרשיחא. במרכז הארץ ישנו נווה-שלום. עכו, חיפה ונצרת אינן ממש דוגמאות טובות לדו-קיום, כמו גם תל-אביב-יפו, רמלה, לוד וירושלים. זהו? כנראה שכן. חבל.