שלב הראיות: הנשיקה (וכל השאר)
מיקי ויעקב מתנשקים, דודו מחכה לחייזרים, מירב מיכאלי חוטפת עוגה בפנים ונינט זוכה בניצנים. הרגעים המייצגים לטוב ולרע של הערוץ הנאשם, כולל קטעי וידאו. לשפוטכם
מה נחשב לרגע טלוויזיוני גדול, מה נחשב לרגע זכור? בארצות הברית אלו מוגדרים כרגעי "Water-cooler talk ", כלומר שיחת היום, הדבר שמדברים עליו למחרת ליד ברזיות השתייה בעבודה. אם נעשה אנלוגיה לטרמינולוגיה האינטרנטית - מדובר באירועים שמביאים להכי הרבה תגובות (טוקבקים), ולא משנה מאיזו סיבה.
דווקא את אחד הרגעים האופייניים ביותר לשניות (וסליחה על משחק המילים) שיש בערוץ 2, סירבו להעביר לידינו. מדובר במסך המפוצל הידוע לשימצה של טלעד. תזכורת: במהלך שידור משחק כדורגל במרץ 2002, אירע פיגוע, והזכיינית שידרה במשך דקות ארוכות כאשר שליש מסך ממשיך עם הכדורגל, ושני שליש מביא תמונות מהפיגוע. בטלעד מכים עד היום על חטא, למרות שלדבריהם לא הייתה כאן עבירה על תקנות מועצת הרשות השנייה, אלא רק שיקול מוטעה וטעם רע.
על כל פנים, ובסדר לא מחייב, לפניכם מידגם מייצג בהחלט של ראיות - לטוב ולרע - שמוצגות לפניכם במשפט הפומבי לרגל עשור לערוץ 2, כולל קטעי וידאו בלתי נשכחים:
ללא ספק, המוצר הראשון של ערוץ 2 שאפשר לכנותו פנינה טלוויזיונית. שלמה בראבא מציג את לוח המישדרים של "טלעד" בימים הראשונים של הערוץ, בפינה מינימליסטית שכתובה מבריק ומשוחקת עם זיק של טירוף כמו שיש רק לבראבא. הוכחה חד-משמעית שכסף הוא לא חזות הכל בטלוויזיה טובה. עדיין מצחיק, מתוחכם ואקסצנטרי, מוצג ארכיאולוגי לימים בהם ערוץ 2 עוד היה הילד הקטן והשובב בשכונה, לפני שהפך לביריון הדורסני שהוא היום.
במסגרת השובב של הצ'כונה, חיפש ערוץ 2 למצוא מקום ליוצאי הדור ההוא של גל"ץ. זה התחיל משידורי הניסיון עם "העולם הערב" עם אברי גלעד וארז טל (ואנחנו, כמו שאומרים, עוד נשוב אליו), והמשיך בין היתר בניסיון למצוא משבצת טלוויזיונית הולמת למירב מיכאלי. הראשונה שבהן הייתה "שישי חי", בה חברו למיכאלי שתי נערות לווין - אורלי ברבי ונועה ירון (בהמשך היו שתי נערות לווין אחרות, ואחר-כך היה גם הפלופ "עד עשר") בתוכנית הפרה-פריים של יום שישי.
מיכאלי התקבעה לנצח בעקבות התוכנית כאחת שאוכלת עם הידיים, ו"שישי חי" הייתה מהראשונות שסיפקו על בסיס קבוע רגעים – שנקרא להם בעדינות מביכים - של תרבות "נמוכה" בערוץ. הבולט בהם היה זה שבסופו הדביק גיל קופטש עוגה לפרצופה של מיכאלי. הניסיון למצוא משבצת טלוויזיונית הולמת למיכאלי, אגב, עדיין נמשך.
קשה להפריז בחשיבות "החמישייה הקאמרית" לטלוויזיה בפרט, ולתרבות הישראלית בכלל. כפי ש"ניקוי ראש" הייתה אירוע מכונן בערוץ 1, כך הייתה "החמישייה הקאמרית" בערוץ 2. העמדה סאטירית ונוקבת של מראה בפני החברה הישראלית הריקנית, הכנסתה של חוסר הפואנטה לז'רגון ההומור המקומי, ולא פחות חשוב מכך – זריעת היסודות לסדרת המופת שהגיעה שנים אחר כך, "הבורגנים". אין פלא ש"החמישייה" עשתה סיבוב מערוץ 2, דרך ערוץ 1, לערוץ 3 ובחזרה, לסדרת קלטות ודי.וי.די והקרנות בסינמטקים.
"הוא היה סקפטי" הוא כנראה המערכון שהכי השתרש כאן. הוא היה - כמו העם היושב בציון - סקפטי, אופטימיסט, עם חזון, עוד באירופה ובעוני נורא. והוא היה גם חרא של בנאדם.
לא ייאמן, אבל מהדורת חדשות בישראל יכולה להתקיים ללא חיים יבין. מהדורת החדשות של ערוץ 2 הייתה אחד הדברים הראשונים בערוץ שמזכיר את אמריקה. המהדורה המרכזית (שרק בשלב מאוחר יותר הצטרפה אליה מיקי חיימוביץ') שינתה באופן בלתי הפיך את פני הטלוויזיה בישראל, והשפיעה בצורה ישירה ועקיפה על סיקור החדשות בשאר כלי התקשורת בארץ. קצבית יותר, זורמת יותר ועם לוק עדכני. אבל מצד שני גם לרוב מעמיקה פחות, קליפית עד זרא, ועם גוונים צהובים יותר (והכוונה לא רק למגישות).
ואם רצינו באמת לדמות לאמריקה, הגיע רצח יצחק רבין (בדיוק ביומולדת שנתיים לערוץ), והראה שגם אצלנו יכול מטורף עם העידוד הנכון, לרצוח ראש מדינה. אז נכון, מדובר כאן באירוע לאומי שהסיקור לו אינו ייחודי לערוץ 2, אבל בכל זאת מדובר כאן באירוע מחולל למדינה, בדיוק כפי שמאוחר יותר יהיה הפיגוע במגדלי התאומים בניו-יורק אירוע מחולל לעולם, שהוא גם האירוע הטלוויזיוני המרכזי בהיסטוריה שלו.
אהרון ברנע מדווח בטלפון ונשנק, יעקב אילון מביט בשעון בדומה לוולטר קרונקייט שדיווח על רצח קנדי, הלוויה ההמונית, ההספד הקורע של נועה בן ארצי, שיחזור הרצח מאוחר יותר, התגלות קלטת הווידאו שצילם אחד, רוני קמפלר, שנקנתה ממנו ע"י הערוץ בסכום עתק. אי אפשר לעשות איזשהו סיכום תקשורתי מבלי להתייחס לרצח רבין. שלום, חבר.
הזכרנו את הגוונים הצהובים של חדשות ערוץ 2. הרגע הזה, שבו יעקב ומיקי מצמידים פנים זה לזו (לא הייתה לשון), מסמל יותר מהכל את הפיכתם גם של החדשות לפריט בלונדיני, שבו הזוגיות והכימיה היא חזות הכל. חדשות שבהן לא התוכן הוא הקובע אלא הצורה.
מיקי ויעקב על המסך, יעקב ויונית בחיים, גדי ומיקי על המסך, גדי והחתיכה המזדמנת במדורי הרכילות, גדי ויונית נגד מיקי ויעקב, ועכשיו – במה שוודאי יזכה לכפולות אמצע צבעוניות בכל העיתונים ולכותרת "חתונת השנה" – יעקב אילון וכתבת ערוץ 10 הדי גור. והשאלה הבוערת שתישאל אז תהיה לא האם ערפאת יגורש, אלא האם יונית תוזמן.
לוח המשדרים הטלוויזיוני בנוי בדרך כלל מהסתמכות על טרנדים, ואחת לכמה זמן מתחלף הגל הקיים. יש את גל תוכניות הבידור, האירוח, השעשועונים, האקטואליה. פעם, ממש לא מזמן, אי אפשר היה לפתוח טלוויזיה מבלי להיתקל באיזו תוכנית אקטואליה (דן מרגלית, רפי רשף, אמנון לוי, דן שילון, ניסים משעל). הייחוד של העימות בין איציק מרדכי ובנימין נתניהו לפני אחת ממערכות הבחירות בחמש השנים האחרונות, הוא בהשפעתו קצרת וארוכת הטווח שבאה אחריו.
זה היה רגע של מפנה: זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו מחק לביבי כוכב הטלוויזיה את הזחיחות והביטחון העצמי מהפרצוף ומה שתרם רבות למפלתו בבחירות מול אהוד ברק; זו הייתה הפעם האחרונה שמרדכי מופיע בתקשורת בהקשר חיובי; זה היה מישדר פוליטי במיטבו; וזה היה גם, כמדומני, העימות הטלוויזיוני המשמעותי האחרון שבין מועמדים לראשות ממשלה. צודקים, על מה כבר יש להתעמת היום?
לא במקרה הביקורת הקשה ביותר על ערוץ 2 מתייחסת לתרבות השעשועונים. שעשועונים=רייטינג הוא אחד השיעורים הראשונים שנלמדים בקורס מבוא לטלוויזיה להמונים. המתקפה על ערוץ 2 כללה אין ספור שעשועונים ("גלגל המזל", "יותר מזל משכל", "כוכבים בריבוע", "הפיתוי", "הפירמידה","מי רוצה להיות מיליונר", "הכספת"), חלקם מצליחים יותר, חלקם איזוטריים, חלקם שימשו פתרון לקיץ, וחלקם סתם שימשו תעסוקה לטאלנט מובטל.
הרגע הספציפי לעיל – שאגב, שיווקו פוספס לחלוטין - היה הפעם הראשונה שמישהו באמת לקח את כל הקופה ואת הכסף הגדול (אחר כך הגיעה עוד פעם אחת, ב"הכספת"). השעשועונים, גם אם יש להם הפוגה פה ושם, היו, עודם ויהיו איתנו ככל הנראה תמיד, בקונסטלציה כזו או אחרת. והזוכה במיליון? הוא מיצה את 15 דקות התהילה שלו מהר מאוד, והיום הוא מהווה פריט טריוויה בשווי של כ-2000 שקלים (התשובה, אגב: יזהר נבו).
הכינו את בלוטות הטעם, הגענו לדודו טופז. תאהבו או תשנאו אותו, תעריצו או תבוזו לו, על דבר אחד אי אפשר להתווכח: האיש מביא רייטינג. בין אם בצורה של סקנדלים, פרובוקציות, משימות, עשיית שלום, והיה אפשר להמשיך אבל אין לי זמאאאאןןןןן! המישדר הנ"ל הוא הנצפה ביותר בתולדות ערוץ 2 (כ-50%, בעידן טרום הפיפל מיטר שיטת המדידה הייתה אז לפי סקרים).
טופז הוא גם האיש, שבשליפה, תזכרו ממנו הכי הרבה רגעים טלוויזיונים (החייזרים כאמור, הביס לנטליה אוריירו, השלכת כדורי השוקולד לפיה של חלי חיים, ונעבור לפר-סו-מות).דודו טופז הוא-הוא בן הבית האולטימטיבי אצל מסעודה משדרות, וגם כשהיא מהווה את המקור לבדיחות שלו - היא עדיין תצפה בו. למה? אתם לא מבינים שום דבר!
הקלישאה השחוקה ביותר בעולם הטלוויזיה הישראלי היא שארז טל הוא גאון טלוויזיה. אם נפשט את הגאונות הזו, נראה שהיא מורכבת משני גורמים עיקריים: טל יודע לפתח קונספטים, וטל, יותר מכל אחד אחר, יודע לבנות רגעים טלוויזיוניים. כך זה היה בגירסה הקודמת לפסטיבל לימור - ספיישל בחירת נערת הגלגל, כך זה היה ב"העולם המופלא", כך זה ב"הכספת", וכך זה בעיקר ב"רק בישראל".
במקרה דנן, טל העסיק מדינה שלמה בשאלה מי יחליף את לימור, לאחר שאורנה בנאי הודיעה על פרישתה. בתוכנית עצמה הצליח למרוח את הרגע ה"מיוחל" במשך כ-20 דקות, ולבסוף החזיר את בנאי (ששבועות ספורים לפני חזרתה הכחישה בראיון לאהרון ברנע את העניין: "לימור חוזרת? אתה השתגעת?"), והביא לכך שה"הונאה" לכאורה הזו, תרד מהר מאוד מסדר היום.
למעשה, טל הוא המניפולטור הגדול של הטלוויזיה בארץ, וזה לא בהכרח רע, שכן הטלוויזיה היא מדיום מניפולטיבי. סביר להניח - אלא אם כן "קשת" תיכנס כמשקיעה לערוץ 10- שהפסטיבל הבא אותו הוא ינסה להנדס, לאחר שחתם וטרם עלה בערוץ הקורס, יהיה עניין חזרתו שלו לערוץ 2.
הגל הנוכחי והעתידי שעומד לשטוף את המסכים, הוא זה של תוכניות הריאליטי, שמעמידות במרכזן לא את הטאלנטים, שמהווים רק את המתווך, אלא את ה"עמך". הכוכבת הראשונה והבלתי מעורערת בז'אנר הזה, היא נינט טייב של "לא נפסיק לשיר – כוכב נולד", ומיד אחריה שרון אילון של "קחי אותי שרון", שיחלבו את התהילה הזמנית שלהן עד כמה שאפשר בפרסומות, ראיונות, אייטמים, ובעוד כשנה – בפרויקט "איפה הם היום" (בהערת ביניים נזכיר גם את צביקה הדר, שמכהן כמאמי הלאומי התורן ומייצג אותו "עם").
האם השתלטות ז'אנר המציאות היא טובה או רעה? תלוי את מי שואלים, אבל ודאי מדובר במהפכה טלוויזיונית (בארה"ב משודרות נכון להיום כ-20 כאלה), אולי בצדק, כי כפי ששר שלום חנוך - "כל אחד רוצה להיות כוכב".
וכאן בעצם מתמצית הטענה העיקרית נגד ערוץ 2, שהפך את עצם הפרסום לחזות הכל.
לפנייה לכתב/ת 
