למה בשם האלוהים הם מתאבדים?
סרט מרתק על תופעת ההתאבדות בעולם המוסלמי ישודר הערב בערוץ 2. מלבנון, דרך עזה ועד פקיסטן - התמונות חושפות את המערכת שמייצרת אנשים שרוצים להיות שאהידים
סרטו של הבמאי דן סיטון, "בשם האלוהים", שישודר הערב (ב') ב-21:30 בערוץ 2, הוא לא בדיוק הסרט שהייתם רוצים לצפות בו אחרי יום עבודה קשה, אבל לאור מציאות חיינו, זה סרט שחשוב וכדאי לראות. הסרט, שלוקח את הצופה לטיול במחוזות הולדתה של תופעת השואהדה, צולם במדרסות איסאלמיות בפקיסטן, במעוזי החיזבאללה בלבנון, בחצר האחורית של הרשות הפלסטינית ובגבול אפגניסטן - ומנסה לחשוף את התשתית הרוחנית העומדת מאחורי גל המתאבדים האיסלאמי ששוטף לא רק את רחובות ארצנו.
הסרט הוא הפקה גדולה בתקציב של 420 אלף דולר שנעשתה בשותפות עם גופי שידור בינלאומיים ובהם רשת הכבלים האמריקנית HBO, רשת הטלוויזיה הגרמנית Spiegel TV, רשת הטלוויזיה השבדית TV4 ושידורי קשת הישראלית.
סרטו של סיטון מצליח להציג תמונות יוצאות דופן מאזורים שבדרך כלל עין הצופה אינה זוכה להיחשף לה - ומביא לידי ביטוי את היקפה העצום של התופעה. ברגעים מסוימים מתקבל הרושם שמדובר בתופעה אימננטית באיסלאם, ואולי זו הסיבה שסיטון בחר להתחיל את הסרט דווקא בקולות איסלאמיים מתונים שמגנים את תופעת המתאבדים.
סיטון מציג בין השאר שורה בלתי נגמרת של קלטות וידאו שהשאירו המתאבדים בשם האלוהים וטקס השבעה שנערך בעזה למתאבדים עתידיים. הסרט מציין כי אתוס ההקרבה העצמית, המגובה באידיאולוגיה דתית, צמח בקרב הפלסטינים בשטחים על קרקע פורייה של דיכוי ומצוקה כלכלית, אך לא שוכח כי הראשונים שהשתמשו בנשק ההתאבדות במזרח התיכון היו השיעים בלבנון.
"מוכן להקריב"
"אני מוכן להקריב את כל היתר בדרך זו", אומר אביו של אחמד אסיל, המתאבד הלבנוני הראשון שגרם למותם של 141 אנשים והפך עם מותו לגיבור תרבות. גם אחותו של אסיף גאה על שהיה זה אחיה שסלל את הדרך והיווה השראה לדורות של מתאבדים. משם עוברת המצלמה לגן ילדים בנבטייה בו שרים הפעוטות על הקרבת החיים למען אללה. בשיעור ציור בבית הספר הם מעתיקים מהלוח ציור שבו נראה שאהיד שרוע על האדמה. דמו, מחלחל אל בין הרגבים ומשקה את הפרחים שפורחים בזכותו. כשנגמר השיעור הם יוצאים מהכיתה, דורכים על דגל ישראל ואמריקה שפרושים כמרבד על מפתן הדלת.
גם בצפון פקיסטן התמונות דומות במדרסות לגברים ובאלה המיועדות לנשים בלבד. גברים, נשים וילדים, ללא הבדל, לוחמים בצבא האיסלאם, צועדים בגאווה לעבר השלמת ייעודם שהוא מות קדושים. באמצעות דמויות שונות שמלוות את הסרט סיטון מצייר את ה"אני מאמין" המורכב של תומכי האיסלאם הקיצוני. אותם אלה שאומרים בנשימה האחת כי "האיסלאם אינו מדבר בכלל על נקמנות אלא על שלום ואחווה" ומצד שני מעודדים את ילדיהם למות ולהרוג.
הסרט מציג אמהות שמצד אחד רוצות שבניהן ירכשו השכלה ויצליחו - ומצד שני מחשיבות את מות הקדושים לכבוד גדול. במדרסה לבנות בפקיסטן השיר שמלווה את היקיצה הוא "קומו, דם השאהיד קורא אליכם". כשאמא של אוסאמה הקטן בן הארבע מחבקת ומנשקת אותו ובמקביל אומרת למצלמה, "אני רוצה שהוא יהיה שאהיד, זה יגרום לי אושר גדול" ו"אני רוצה עוד ילדים בכדי שאוכל לתרום אותם לג'יהאד", קשה להתגבר על הצמרמורת.
בתום שידור הסרט ייערך באולפן דיון בהנחייתו של עודד בן עמי בו יתארחו ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי, ושלוש נשים, אמהות לילדים, שידונו במחיר הכבד שגובה האיסלאם הקיצוני. יולי גרשטל - אם לשניים אשר נפגשה עם המחבל שגרם לפציעתה בפיגוע, תגריד יחיא יונס - מוסלמית תושבת ערערה ודוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת ת"א וד"ר רבקה ידלין - מומחית למזה"ת.