ביקורת הופעה: רדיוהד בישראל

יום ו', 21:30 . הסינרמה, "ת"א. אופרות הסבון הנהדרות של "נערי החוף", שבקעו ממגדלי הרמקולים בצידי הבמה, הכינו את הקרקע להמנונים המלנכוליים של החמישייה האנגלית. אלפי בני נוער ומאות בני עשרים ומשהו, המתינו בהתרגשות ובקוצר רוח ללהקה שכולם אוהבים לאהוב.
ואז, ללא התרעה מוקדמת, עלו לבמה ארבעה בריטים שקראו לעצמם להקת "קליניק" – ובצעו את מה שנשמע לי כאחד הסיוטים הגרועים של חיי. תהיתי על חוצפתם של חברי "רדיוהד": למה לבחור באחת הלהקות המגוחכות ביותר בתבל, בזמן שלונדון מלאה בכשרונות צעירים, ולשלח את הצליל האיום שלה דווקא בנו? אני פונה בתחינה ללהקה ולשוקי ווייס המפיק: תחסכו בבקשה את הדבר האיום הזה מן האלפים שיגיעו להופעות היום ומחר.
בשעה 23:00 ניגש סוף סוף תום יורק אל המיקרופון, הביט בהשתאות קלה בקהל הגועש שמילא את מושבי הסינרמה, וסינן "יאללה", אות הפתיחה של הדבר האמיתי.
בעומק הבמה עמדו פיט סלוויי שתופף עם מקלות ענקיים, וקולין גרינווד, הבסיסט, שעמד צמוד אליו וכמעט לא זז. מימין ניצב הגיטריסט אד אובריין, שנראה ענק במיוחד כשהוא עומד ליד תום יורק, משמאל התמקם הגיטריסט ג'וני גרינווד, כמו עכביש גבוה מה"חבובות", וחלש על קלידים, סינטסייזרים, ואפילו קסילופון. במרכז הבמה, רעד ושר תום יורק, האיש הקטן עם הקול הענק והחם והעיניים הכי מוזרות ביותר שראיתי מימי.
"רדיוהד" החליטו לפתוח דווקא בשני שירים חדשים. בשני האלבומים האחרונים הם שמרו על איזון בריא בין הרפתקנות מוסיקלית לבין הבסיס הפרימיטיווי של מוסיקת רוקנרול, אבל השירים החדשים מבשרים שבאלבום הבא נשמע שירי פופ נוגים המתובלים במקצבי "ברייק ביט", עטופים בצלילים דיסהרמונים, ורעשי פידבק, וזו עלולה להיות יצירת אוואנגרד בלי הפשטות, החום והכוח שאפיינו את "רדיוהד" בשיריהם הגדולים.
תום יורק המשיך עם ביצוע אנמי ל"Karma Police" אבל הקהל התרגש והחזיר אהבה גדולה שהתבטאה בשירה אדירה של "This is what you get when you mess with us", כך שההופעה כבר נשמעה כמו חגיגה ציבורית ראויה. "רדיוהד" המשיכו את הקו הלירי עם "fade out" המרגש, שחותם את אלבומם השני. עם הישמע צליל פריטת הגיטרה המוכרת הקהל שאג, במסירות כזאת, שאפילו תום יורק הופתע מעצמת האהבה שנשפכה עליו ועל חבריו.
בדיוק כשחשבתי שהם עולים על המסלול הנכון, חזרו יורק וחבריו לבצע שירים מאלבומם החדש, “Kid A”, ומתוכם זיהיתי את “The National Anthem". הקהל הישראלי מצפה למיטב הלהיטים, האמנים שמגיעים אלינו שואפים לחדש ועייפים מביצועים אין-ספור לשירים מוכרים. "רדיוהד", ביצעו כמעט את כל שירי האלבום החדש שייצא באוקטובר. כמה שירים חדשים מסוגל מאזין ממוצע לקלוט בערב אחד?
אבל כעבור חצי שעה הם התחילו לספק את הסחורה: להיטים גדולים ברצף. "Iron Lounge" מהאלבום השני The Bands. התחלה פושרת, אבל העסק תפס תאוצה עם קטע הגיטרות הנהדר. הלהקה המשיכה עם “No Suprises" מ"או.קיי קומפיוטר" שהיה נחמד, ואז, כאילו משום מקום, הכל השתפר כשחטיבת הקצב ההדוקה החלה לבצע את “Bones”, גם זה מאלבומם השני, וראינו יכולות של רוקנרול אמיתי, חף מכובד יתר "אמנותי". יורק המשיך עם ביצוע נהדר ל”Plastic Trees", אחת הבלדות המופלאות שלו. בסוף השיר, הוא ניגש לג'וני גרינווד, לחש לו משהו, וזה פסע בנונשלנטיות אל עבר המיקרופון ופנה לקהל במלים שלמד מאשתו הישראלית: "תום אומר לי להגיד משהו בעברית לכם, אתם פה, אנחנו שמח אז תודה רבה", הקהל יצא מכליו.
"רדיוהד" חתכו את העברית המקסימה של ג'וני גרינווד עם "Lucky", ויורק שר נפלא: זה שיר נדיר וחיבור פנטסטי בין תחושת ייאוש לבין תקווה וגאולה, שנשמע טוב יותר אפילו מאשר הרצועה באלבום. אסור לרדת מהשיא, ותום יורק וחבריו המשיכו עם "To Yourself", קטע רוקנרול נהדר מאלבומם השני. מחוברים זה לזה בדבק מגע, הדוקים וזועמים, האנגלים החיוורים הוציאו ממנו את המיטב.
הגיע הרגע לסיים את החלק הרשמי של המופע. יורק ניגש לפסנתר החשמלי ושר את "Everything is in the right place", מהאלבום החדש, בו הוא חוזר פעם אחר פעם על המשפט "אתמול התעוררתי כשאני מוצץ לימון". אפקט ההשהיה (Delay) אפשר ליורק לרדת מהבמה בעוד קולו מהדהד באולם.
הקהל עמד על הרגליים דקות ארוכות, ו"רדיוהד" חזרו לבמה לשיר חדש נוסף, שאחריו חוויתי את אחת החוויות הגדולות ביותר שאפשר לקבל ממופע מוסיקלי. יורק אחז בגיטרה קלאסית והחל את האקורד המינורי הראשון של “Exit Music". הוא ביקש לפקוח את עיניו ולברוח, גרינווד הצטרף אליו ברעשי גיטרה עדינים שליוו את ההתעוררות והבריחה:
Pack, and get dressed"
before your father hears us
"before all hell breaks loose
ראיתי דמעות מרטיבות את עיניהם של נערים ונערות בזמן שיורק עלה לגבהים האופראיים של השיר. “We hope your rules and wisdom choke you" הוא שר, ובאמת אפשר היה להרגיש סוג של קתרזיס רוחני. הם המשיכו עם "Paranoid Android" המדהים, וחזרו לשני הדרנים. את “Creep” הנהדר לא שמענו. נמאס להם כנראה.