הבלוף של נתניהו

אין כמעט מחלוקת כיום על כך שחברות פרטיות עובדות טוב יותר מחברות ממשלתיות. יש מחלוקת, לעומת זאת, על השאלה, על העיתוי ועל המחיר. כמעט כל הפרטה מלווה בגל שביתות (לפני) וגל פיטורים (אחרי) - בשניהם, מיתון עמוק הוא העיתוי הגרוע ביותר.

האם נתניהו ופקידי האוצר אינם מבינים זאת? מי שאינו בטוח בכך, צריך להקשיב לנאומים שלהם נגד יריביהם בהסתדרות. עמיר פרץ וחבריו, אומרים לנו נתניהו, פקידי האוצר ועסקני הארגונים הכלכליים, "משתקים את המשק דווקא בזמן של מיתון חמור"; הם "חסרי אחריות"; הם "מתנהגים כאילו אין מיתון", ו"כאילו אין מצב ביטחוני"; הם "אנוכיים"; הם "קבוצה קטנה של אינטרסנטים", ש"מצוקותיו של המגזר העסקי אינן מעניינות אותו", ו"מסכנים את קיומם של אלפי עסקים קטנים".

אלא שהטיעונים האלה אינם צריכים להיות מופנים כלפי ההסתדרות. גלו אחריות לאומית? הצילו את המשק? ההסתדרות אינה צריכה לדאוג לאף אחד חוץ מלעובדים שאותם היא מייצגת, ולהם היא דואגת היטב. בשפה העסקית, המובנת היטב לנתניהו ואנשיו, ניתן לומר שההסתדרות דואגת ללקוחותיה: עובדי הוועדים החזקים, המשלמים לה דמי חבר. ניצול ציני של המצב? כך עושים גם הבנקים וחברות הביטוח, ואיש אינו בא אליהם בטענות.

במקביל, מנהל נתניהו מצעד הפרטות, תוך דילוג קליל על שורת הסכמים חתומים, שהממשלה והארגונים הכלכליים חתמו עם העובדים. מאבקיה של ההסתדרות נועדו איפוא להצלחה גם בזירה המשפטית; בית הדין לעבודה הוכיח זאת בעקיפין בשבוע שעבר, כשהורה לממשלה לחדול ממהלכיה החד-צדדיים בהפרטת הנמלים. ומה שמוכיח יותר מכל את חוסר האחריות של נתניהו, הוא טענותיו (המוצדקות) על אופיים של פרץ, עופר עיני ושאר עסקני ההסתדרות. האם מישהו מצפה ברצינות מטיפוסים כמו פרץ ועיני שיתגלו פתאום כגרסאות מקומיות של אמא תרזה, ומתוך דאגה לגורל המשק יתנו למישהו לעבוד עליהם בעיניים ולהפר הסכמים חתומים?

הערצת האלפיון העליון

ואם לא ההסתדרות, מי כן צריך לדאוג למשק, למגזר העסקי, למיתון, לשכירים, למובטלים ולעניים? אה, כן, נתניהו. נתניהו יודע היטב שבהלת ההפרטות מובילה אותו למסלול התנגשות בלתי-נמנע עם הוועדים הגדולים. הוא גם יודע שההסתדרות לא תוותר. עוד הוא יודע את מה שהוא אומר ללא הרף: הסכסוך המכוער והמיותר בין האוצר להסתדרות מסכן את המשק.

אלא שההתכתשות עם פרץ רק מחזקת את מעמדו של נתניהו ומגשימה את מטרתו. אם פרץ לא היה קיים, היה נתניהו צריך להמציא אותו. פתאום יש את מי להאשים בדפלציה, בעסקים המתמוטטים, בכל תחלואי המשק. כל זה לא צריך להפתיע את מי שזוכר את התנהלותו של נתניהו כראש ממשלה. כמעט בכל משבר הוא מצא על מי לגלגל את האשמה: לרוב, על ראש הממשלה שקדם לו; ולפעמים, על הפלסטינים.

קצת יותר קשה להבין את ההערצה שמעורר נסיך ההפרטות במגזר העסקי ובאלפיון העליון. האם טיפוסים מחושבים כמו יעקב פרי, אוריאל לין או שלמה מעוז, היוצאים מגדרם כדי לשבח את "אומץ לבו" של שר האוצר, חושבים ברצינות שאם כמה חברות ממשלתיות יונפקו בבורסה ניתן יהיה לפתור את כל בעיות המשק, ושהמאמץ לעשות זאת שווה את כל הפיטורים והשביתות?

ייתכן שחלק מבעלי ההון, ממש כמו ראשי ההסתדרות, מונעים מאינטרסים פרטיים (לגיטימיים): כמעט כל בעל עסק גדול בישראל לוטש עיניים אל נכס ציבורי כזה או אחר. אך ייתכן שגם להם, כמו לנתניהו עצמו, נוח להמשיך ולהתעלם ממה שבאמת תוקע את המשק. למגזר העסקי אין השפעה על הבעיה הזאת, והממשלה שנתניהו יושב בה אינה מציעה לה שום פתרון. כי גם אלוף הקומבינה והבדיון לא יצליח להמציא דוגמה למשק במצב של מלחמה, שהתחיל ללבלב פתאום.