גם למורנטה יש רגעים קודרים

"אלה תולדות" של אלזה מורנטה שיצא ב-1974 הוא יצירה אפית חד פעמית, מצמררת בגאוניותה, מדהימה ביופייה הפואטי, שהפכה את מורנטה למלכה הבלתי מעורערת של הספרות האיטלקית. עוד לפני כן היא הוציאה את "כזב וכישוף" (1948) ואת "האי של ארתורו" (1957), שבדיעבד היו אקספוזיציות בלבד, מתאבנים פרוזאיים חביבים ותו לא.

כמו שעולם המוזיקה הפופולרית עמוס לעייפה בלהקות של שיר אחד, כך זה קורה לעתים בספרות. ההברקה החד פעמית עלולה להפוך בקלות לחרב פיפיות, ולמי שהטמיע בתוכו את ספריה של מורנטה לפי סדר כרונולוגי, "ארצ'לי", שיצא זה עתה (הוצאת "הספריה החדשה"), ידמה בעיניו ליצירה בינונית, מהורהרת, בלתי תקשורתית. כאשר מעמידים מולו את "אלה תולדות" מקבלים ספר חיוור, אנמי, שלא לומר כמעט מיותר, אך ברגע שמוציאים אותו מתוך הקונטקסט, קשה ככל שיהיה הדבר, נראה כי מדובר ביצירה מרתקת, וברגע שצולחים את חציה הראשון, בו מרגישים לפרקים כעיוורים בלב ים, מבינים בדיעבד כי המחיר היה כדאי.

מסע אחר

בקיצור, מדובר גם במבחן לא קטן של כוח סבל פואטי, ומי שניחן בו - יתוגמל. "ארצ'לי" מגולל את סיפורו של מנואלה, אורגניזם מנוכר, גברי ותמהוני באמצע חייו המשמימים ונטולי התכלית, היוצא למסע לכפר זעיר ונידח בדרום ספרד בו גדלה אימו שכבר אינה בחיים. זהו מעין מסע שורשים בעל סיומת מפתיעה, ואפילו מעט קפקאית בחוסר האונים שבה, אבל המסע הוא כמובן רק אמתלה למסע אחר.

מנואלה מנסה לחיות מחדש את האהבה היחידה שחש אי פעם בחייו, אהבה מסובכת אך טהורה כפי שרק אהבה של בן לאמו יכולה להיות. מבעד לתחנות הרכבת העזובות, לנשים שלא מותירות בו שום חותם (מנואלה הוא הומוסקסואל, שבפעם היחידה בה נתקל באיבר מין נשי הדבר הזכיר לו "פה של בעל חיים שחוט"), לקרעי המציאות בהם הוא מפלס דרכו, הוא שוטח את סיפור משפחתו, סיפור הולדתו והתבגרותו, ובעיקר סיפורה הטראגי של ארצ'לי.

מדובר בספר קשה לעיכול, אבל ברגע מסוים השד המופלא מבליח מבעד לבקבוק, וגם הרגעים העמומים, המעורפלים, הופכים להגיוניים יותר. ארצ'לי הברברית משילה לאיטה את סימני ההיכר שלה ומותירה את מנואלה אחוז קדחת, צועק לעברה. אך זו, אפילו הדים היא לא שומעת, רק את קול הטירוף המכרסם בה לאיטו.

ארצ'לי, שראה אור ב-1982, הוא הרומן האחרון שפרסמה מורנטה בחייה. כאמור, הוא אינו "אלה תולדות", הוא רחוק מזה, ולמרבה המזל גם רחוק מ"כזב וכישוף", אך מי שנימיו נקשרו לכתיבה החייתית, הציורית, מדירת השינה של מורנטה, כתיבה כואבת, אכולת זוועות, כזו עם "דם על הידיים", רצוי מאוד שייקח את הספר ויצלח בסבלנות את חלקו הראשון, כי חוף המבטחים שממתין לו הוא פיסה נדירה של יופי. לא יהיו עוד בעתיד הרבה ספרים של מורנטה, כך שכדאי לנצור אותם עתה, אחרת הם יתאיידו מהתודעה (ומהמדפים).

"ארצ'לי", אלזה מורנטה, הספרייה החדשה, מאיטלקית: מרים שוסטרמן פדובאנו, 336 עמ'