אקדמיה למדעי השמאל
מה דינם של מרצים וחוקרים בכירים באקדמיה שחזו שלום ושגשוג בעקבות הסכם אוסלו? כבוד ויקר. ומה עם אלה שחזו את האסון? הם נשארו בשוליים
אף מגזר אינו ממחיש את העוול ואת העיוות המאפיינים את הפעילות הממסדית הישראלית כמו המגזר האקדמי.
הדוגמה הטובה ביותר היא הסכם אוסלו. מתחילת התהליך, התייצבה מאחוריו רוב האקדמיה כשהיא אחוזה בהתרוממות רוח ובתקוות נשגבות. התופעה בלטה בעיקר בתחום מדעי הרוח והחברה, שבו אמור להימצא מאגר הדיסציפלינות האינטלקטואליות והכישורים המקצועיים הנחוצים לניתוח מלומד של תהליכים שכאלה ולהערכה מפוכחת שלהם ושל סיכויי הצלחתם. במחלקות ובמכונים העוסקים במדע המדינה, ביחסים בינלאומיים, בהיסטוריה, במחקרים אסטרטגיים ובלימודי המזרח התיכון שיבחו והללו רוב חברי הסגל הבכיר את תבונתם של אדריכלי אוסלו ואת תעוזתם. חוקרים יודעי שם ומרצים בעלי מוניטין דקלמו שוב ושוב את רשימת היתרונות וההישגים הצפויים לנו ממימוש החזון המלהיב, ופירטו את שלל ההטבות העתידות ליפול בחלקנו כתוצאה מהשלום, השגשוג והשלווה העומדים בפתח.
לעומתם היו אחרים, לרוב כאלה שנדחקו לשולי הממסד האקדמי ולרוב בשל דעותיהם הטורדניות, שהתריעו שהתהליך כולו פגום ופזיז, וצופן בחובו סכנות רבות. אולם ההתראות הללו זכו ליחס של בוז ושל ביטול, והמתריעים לגינוי מקצועי ולנידוי אישי.
חלף לו עשור, ועכשיו אפשר לבדוק את התחזיות המנוגדות במבחן התוצאה. ובכן, בארץ שוררת מציאות שהיא קרובה הרבה יותר לחששות הקודרים של המתריעים המוקצים מאשר לתקוות הוורודות של המריעים המקובלים. כיום כבר אין ספק מי היה בעל העמדות המפוכחות ומי בעל המופרכות.
אך ראו זה פלא. על אף הכישלון הצורב של הערכותיהם המקצועיות, ולמרות הכשל המוכח בהבנתם של ההתרחשויות שבתחום מומחיותם, לא נפגע כלל מעמדם המקצועי, הציבורי או הכלכלי של נביאי השקר בשכבה השלטת באקדמיה הישראלית. הם ממשיכים לאייש את התקנים הנכספים והמשתלמים ביותר באוניברסיטאות, וממשיכים להופיע בתקשורת כמומחים בני-סמכא, שמפרשים לציבור את המציאות (אותה מציאות שלא העלו על הדעת כי תתרחש).
לעומת זאת, אצל בני הפלוגתא שלהם, על אף הדיוק הרב של תחזיותיהם, הבנתם המופגנת של תהליכים בתחום מקצועם - לא חל שום שיפור. הם נשארו בעמדות שוליות, נטולי הטבות והשפעה במוסדות האקדמיים וחסרי הזמנות להופעות בכלי התקשורת. עובדות אלה מלמדות על קיום קוד חברתי מוסרי של שכר ועונש בלתי מתקבל על הדעת.
יכולים להיות שני הסברים בלבד לכשל המקצועי הגורף של אלה שמתיימרים לשמש כספינת הדגל של הממסד האינטלקטואלי: או שהם לוקים בחוסר התמצאות בסיסית באותן דיסציפלינות שבהן הם מתמחים, או שהם העדיפו לשעבד את היושר המקצועי שלהם לתכתיבי "התקינות הפוליטית". לעומת זאת, התנהגותם של אלה שכפרו באותם תכתיבים מצביעה על בקיאות רבה באותן דיסציפלינות, ועל אומץ מוסרי בדבקותם בעמדותיהם, גם כשהדבר היה כרוך בתשלום מחיר אישי ומקצועי לא נמוך. באווירה כזו יש לצפות לריבוי ולקידום של חוקרים נטולי-יכולת או חסרי-מצפון, ולדחיקתם של בעלי עקרונות ותעוזה, המוכנים לנקוט עמדות בלתי נוחות; אלה שאינם נרתעים מלקרוא תיגר על מוסכמות כוזבות.
כמובן, חופש אקדמי והזכות להבעת דעות ללא מורא הם יסוד חיוני להתקדמות של כל חברה ולפיתוחה – לא כל שכן בעידן רב התהפוכות של ימינו. אולם שימוש לרעה בחופש זה וניצולו כדי להשמיע דעות שתכליתן לשרת מהלך מדיני הנוגד כל יסוד של סבירות ואחריות, מבשרים רעות. אלה שתובעים חסינות מפני מתן דין וחשבון על מחדלים וכשלים, יהפכו עד מהרה את החופש להפקרות . זאת חרות שסופה חורבן.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
