שנת הסיינפלד

העיתונאי שוקי גלילי שכותב בלוג ב"רשימות" טוען ש-2003 הייתה שנה שעסקה בשום דבר שנרצה לשמור ולזכור

שוקי גליליעדכון אחרון: 29.12.03 , 13:22

אם היה עלינו להכתיר את שנת 2003 בכותרת, לזהות בה נושא, לצייר את הקו המקשר שעבר בה כחוט השני, "שום דבר" היה מן הסתם זה בו היינו בוחרים. אני לפחות. לא משום שדבר לא קרה, אלא משום שקרה בה יותר מדי ובכל זאת כמעט שום דבר שנרצה לשמור. זו הייתה שנה של כרמים ושועלים - רעבים נכנסנו אליה ורעבים יצאנו. מסוחררים מהעומס הבלתי נסבל של ההתרחשות, ומתוסכלים מהניגוד הבלתי נסבל שבינו לבין הקיפאון בחיים של כולנו כמעט.

יותר מדי אנשים שאני מכיר סיימו את השנה הזו בלי למצוא עבודה, בלי להעלות את חייהם על מסלול של יציבות, או סתם בלי למצוא את מנת הסיפוק הסבירה שתיתן להם סיבות טובות מספיק לקום כל בוקר. יותר מדי דברים שרבים מדי מאתנו רצינו לעשות לא נעשו, ויותר מדי דברים שציפינו להם לא קרו, ורבים מדי מרגישים שהם תקועים בחיים שהם לא שלהם.

לכן, אני חושב, רבים כל-כך מודים שהפסיקו לצפות בחדשות, לקרוא עיתונים, להתעניין במה שנעשה בעולם או בארץ. דיבורים על המצב - ביטחוני, כלכלי או פוליטי - נשמעים להם קשורים פחות ופחות לחיים שלהם. עם ישראל, זה שהתרגל מילדות לאנפז לעצמו חדשות מסביב לשעון, נגמל השנה מהמגע האינטנסיבי הזה עם המציאות והחליט שהדבר הטוב ביותר הוא לברוח ממנה. בשביל רובו, 2003 תיזכר כשנת-סיינפלד. שנה שעסקה, כדברי ג'ורג' קונסטנזה, "בשום דבר".

שנה של הישרדות

פתגם ספרדי אומר - כשתרים את מכסה הסיר שעמד, לא תאהב את מה שתמצא שם. מכיוון שהנחנו לסיר, ונתנו ליותר מדי דברים לעמוד יותר מדי זמן בלי טיפול, זה לא מפתיע שאנחנו לא אוהבים את מה שגילינו כשהרמנו את המכסה.

קשה ממילא לדבר על זה בלי להקליש בדרך איזו קלישאה אגבית, אז תסלחו לי אם אכנע ללא קרב - כשאנשים חושבים איך לגמור את החודש, כשהראש עסוק באיך לשמור על התחת, וכשאוזל והולך האמון בכל מה שהיה כלפיו אמון, מה נשאר לאנשים זולת עצמם ודלת אמותיהם. כשאין כוח לרעם התותחים אנשים מעדיפים להאזין לשתיקת המוזות.

לכן, שנת 2003 תיזכר כשנה בעלת משמעות בעיקר עבור אלו שהעניקו לה משמעות אישית. עבור מי שנישא, או מי שחבקה ילד ראשון, או מי שאיבדו אדם יקר לא עלינו. זו הייתה שנה שבה עולם המושגים שלנו עבר רדוקציה לחוויות האנושיות הבסיסיות ביותר, לרגשות הבסיסיים ביותר.

גם לדחפים הבסיסיים, למרבה הצער, וזה לא מראה יפה במיוחד. כשבני אדם עוברים לחשוב ולדבר במונחים חייתיים של הישרדות ושימור גזע, אז מותר האדם הוא מותרה. לפעמים נדמה שדעתך נטרפת, מעשה יומיום, לא בגלל שהכל פה קצת משוגע אלא מרוב החיות הרעות שאתה פוגש בדרך. מה הפלא שהלקסיקון הישראלי הועשר השנה בכל-כך הרבה מונחים דארוויניסטיים, בראש ובראשונה במגוון הטיות למילה "הישרדות".

אולי באמת אדם לאדם זאב, ואולי בלהט העניינים הזאבים משילים את עורות הכבש. אבל אם יש דבר לתמוה עליו, לדעתי הדבר הזה הוא לא שכיחותן של הרשעות והטיפשות אלא דווקא כמה אנשים טובים יש שם, וכמה בקלות אפשר לחלוף על פניהם כשכל אחד מרוכז כל-כך בעצמו.

כולנו קלי באנדי

גרפיטי בתל-אביב: "הסמים מחקו לי את ה... נו...".

אומרים שלאנשים אצלנו יש זיכרון קצר, אבל זה לא האורך - זה הנפח, פשוט אין לנו מקום. כל הזמן אנחנו מפנים זיכרונות לטובת שטף האינפורמציה היומיומי. כולנו קלי באנדי. וזו לדעתי גם הסיבה - ותבדקו אותי בעניין הזה - לכך שתחושת הזמן של כולנו השתבשה קצת. אירועים בני שנה נראים כאילו קרו הרגע, אחרים נראים עכשיו במרחק נצח והם אך מתמול שלשום.

עיראק נכבשה - או שוחררה, תלוי איך אתם בוחרים לראות את זה. סדאם חוסיין ברח, אחר-כך נתפס, באמצע הציגו את גוויות ילדיו בכל העולם. הטייסים סרבו והסרבנים עפו. ויקי כנפו צעדה אל הכנסת. עמיר פרץ עיצם את המשק (הייתי אומר "השבית", אבל הרי זו לא שביתה נכון?). ביבי סיים את המיתון. ביילין פתר את בעיות המזרח התיכון. היו גם בחירות - זוכרים את זה, פעם בתחילת השנה? זוכרים אחד, מצנע, חיפאי עם משקפיים?

השרון הזה דיבר, השרון ההוא לא, השרון ההיא מצאה את בחיר לבה (יש מי שיוסיף: עאלק). חמישה צעירים עשו מול המצלמות בוילה מה שלא היו עושים בבית. וקוראים לזה "ריאליטי טי.וי.", לא פחות. אנשים בורחים מהמציאות של החדשות למציאות של הוילה עם המצלמות. לא ברור איזו משתי אלו הזויה יותר, מתווכת יותר, מסוננת וערוכה ומאופרת יותר, אבל ברור ששתיהן ארעיות מאד בהשוואה לנתח הקטן של מציאות החיים שנותר שלנו, ורק אותו ממש נזכור. ומכיוון שהאירועים האישיים קשורים כמעט תמיד באנשים אחרים, כדי לחוות אותם כדאי שנראה את האנשים האלה. בתור התחלה, כדאי להיות טיפה, טיפה פחות ציניים. כי במקום של ציניות לא פורחים פרחים.

משמעות אישית

וכיוון שאני, בעוונותיי, עני ממעש, עולמי צר כעולם נמלה ולא העמדתי השתא דור חדש של שוקים, נניח, אז לא נותר לי עודף של חוויות מתוקות מהשנה הזו. אולי ערב הקריוקי של כרמל ופויר , או הפבלובה (תלולית שמחה של מרנג, פירות וקצפת, שבניגוד לדעה הרווחת דווקא אינה קרויה ע"ש הפיזיולוג הרוסי זוכה פרס נובל איבן פטרוביץ' פבלוב) שהכינה לי החברה שלי בערב ראש-השנה (מתכון).

שום דבר לא עשה לי את 2003. אבל אם הייתי נדרש לבחור ולשמור אירוע אחד מהשנה הזו, האירוע הזה הוא חתונה שהייתה לאחרונה במשפחה. אירוע אינטימי, בחצר בית, ביום שמש של תחילת הסתיו.

מארבע כנפות הארץ התקבצו אנשים ובאו לחתונה הזו. מאזור א', ב', וג'. מפזורת תימן, מעליית ברה"מ לשעבר, וגם הדודים מאמריקה הגיעו. גלויי ראש וחובשי כיפה, עבדקנים ונערות ששיערן גולש. ובמרכז, תחת החופה, ענק נורדי שפניו טובות-טובות, גר-צדק בשם האהבה, שנושא מבט אל בחירת לבו ואומר לה "וארשתיך לי לעולם".

שוקי גלילי, עורך "netמגזין" כותב בלוג בשם "חציל טוטאלי" באתר "רשימות".

הבלוגים שאני אוהב