ב2003 קיבלתי את חיי במתנה

מתעוררת על האספלט

שעת לילה חשוכה. נסעתי לסרט בסינמטק. אני פונה שמאלה לדובנוב. בשבריר השניה שבא אחרי שהבחנתי בכתם השמן, אני מתעוררת על האספלט. ראשית, אני מריצה בדיקה מהירה. אנחת רווחה, הגפיים זזות ואני מרגישה את כל הגוף (שחלקים נרחבים ממנו כואבים להפליא). ז'אן לוק, הטוסטוס האהוב שלי, מטרטר עדיין, וכולא את רגל שמאל תחתיו, כך שהיא לא הסתובבה באותה זווית עם שאר הגוף. הברך כואבת כהוגן. למזלי לא הייתי נעולה בנעליים הכבדות שבדרך כלל הקפדתי עליהן, אלא בכפכפים, שהועפו מרגלי. זה איפשר לי לסובב בזהירות את כף הרגל תחת גופו של ז'אן לוק, וכנראה להתעלף מהכאב.

התמונה הבאה: נאסף קהל קטן סביבי, ומתנהלת שיחה ערה בשאלה אם מישהו פגע בי. איש מהקהל מדבר איתי, מוודא שאני נושמת. הקסדה מלאה אדים ומחניקה, דם נוטף ממנה, אני מרגישה אותו מזרזף בחמימות על הצוואר. אמבולנס מגיע. סירנה. במיוחד בשבילי, אני חושבת. מלבישים לי צווארון כתום אופנתי, מחליקים קרש גב תחתי, מקבעים את הרגליים, מעלים אותי על אלונקה. אני מכירה את התירגולת. כשהייתי נערה התנדבתי שנים ארוכות במד"א.

הקסדה מרוחה בדם, אחרי התאונה

מה שהכי מדאיג אותי הוא שהתיק שלי עלול ללכת לאיבוד. זה הדבר היחיד עליו חשבתי. התיק – מחברת הציורים שלי - דברים נוטים ללכת לאיבוד בתאונות. צוות האמבולנס מסור ואיכפתי, הם אוספים הכל בתשומת לב, אפילו את הכפכפים. שוטר שהגיע לזירה מחלץ את התיק, ובו תעודה מזהה, מן הארגז של ז'אן לוק, היות שאני לא הצלחתי לזכור את הסדר בו מסודרות הספרות בתעודת הזיהוי. אני לוחשת-מבקשת אותו ונצמדת אליו כמו קרציה לאוזן של חתול. במחשבה אחורנית, זה די משעשע, הפוזה הזו של מישהי שמגיעה שכובה על אלונקה למיון, כולה מרוחה בדם, מאמצת תיק שחור קטן אל חיקה, ובשום אופן לא מוכנה להיפרד ממנו.

הרשמתי אותם במיון, בגלל כל הדם מן האף, מטיסים אותי לצילומים, רנטגן, שיוצא מדאיג, בעקבותיו סי טי. הצוות באיכילוב יעיל אך שחוק. זה אומר שמטפלים בי יפה, אבל בתור נתח בשר. רק אחות אחת, ולעזאזל, שכחתי את שמה, היתה פשוט מלאך, מדהים כמה הכרת תודה אפשר לחוש כלפי מישהי שמביאה כסא גלגלים ומסיעה אותי לשירותים, אמצע הלילה, אני לא מתכוונת להעיר אף אחד שיבוא להחזיק לי את היד. (בדיעבד כמובן שחטפתי נזיפות על ההחלטה הזו). התקשרתי וסיפרתי לאדם היחיד שידעתי שיהיה ער בשעות האלה. הוא לא גר בטווח הגעה. "יצאתי בזול", אני אומרת לו.

תחושה של נפילה חופשית

במהרה מסתבר שזו בסך הכל מכה שקיבלתי בפנים, ולא שבר בבסיס הגולגולת, שהסי.טי. צוואר תקין, והרנטגן-ברך לא, אבל לא נשברו עצמות. האורטופד אומר שיש "עננים" ברנטגן, שאנוח כמה ימים ואמשיך טיפול בקופת החולים. חמש וחצי בבוקר, מסיעים אותי בכסא גלגלים להשתחרר מהמיון. אני משתחלת לאיטי אל מונית, חוזרת בהקלה הביתה. מסע הדידוי מן המונית עד לדלת הבניין הוא מסע אלונקות וסחיבת פצועה גם יחד. מזל שזו שעה מתה ואף אחד לא מסתובב. מזל גדול עוד יותר שאני גרה בקומת קרקע ולא בשלישית.

אני גוררת את עצמי אל המקלחת. השיער כולו נוקשה מדם קרוש, מסתבר שדם אינו מתנקה בקלות. גם האספלט, שנדבק לשפשופים השטחיים על הרגליים מתגלה כעיקש. רגל אחת מחוץ לכלל פעולה, אני עומדת על השניה, כמו חסידה גדולה, ומסרקת את השיער ביסודיות, עד שכל הגושים הכהים נשטפים. מי המקלחת מאדימים, ממש כמו ב"פסיכו". אני משמיעה לעצמי קולות של החלק המתאים בפסקול. שש בבוקר, על רגל אחת במקלחת, תשושה, כואבת, מי שמפו ריחניים זורמים על גופי, אני צוחקת בהיסטריה.

מאוחר יותר יסתבר שהברך באמת חטפה. קרעתי רצועות. זה יותר גרוע משבר, כי רצועות לא מתאחות. אצטרך כנראה לעבור ניתוח. וגם הכתף חטפה, אבל זה נבלע במנת הכאב הכללית. כאבי גב, כאבי צוואר, כאבי ברך. בימים הראשונים אחרי התאונה לא ישנתי בכלל. בכל פעם שעצמתי עיניים והתחלתי להירדם, באה התחושה הזו של נפילה חופשית, והתעוררתי בבהלה. השבוע הראשון היה קשה במיוחד. חוסר השינה עשה אותי עצבנית ומדוכאת. חוסר האונים תיסכל אותי. את רוב היום ביליתי בשכיבה, במיטה. אל השירותים נסעתי על כסא השרטוט שלי. בלעתי משככי כאבים כמו פופקורן.

זמן מצויין לגלות על מי לסמוך

זמן מצוין לגלות מי החברים שלי. כולם אומרים "אם את צריכה משהו, רק תגידי", אבל אני, קשה לי מאוד להגיד. לא כולם יודעים איך לעקוף את ההתנגדות שלי שיעשו עבורי דברים, בגלל ההתעקשות הקנאית על שמירת עצמאותי. אחרי כמה ימים בהם אין כלום במקרר, אני נשברת ומסכימה שחברה טובה תעשה עבורי קניות. המניאקית מנצלת את חוסר האונים שלי, וגם מביאה את החומוס החביב עלי, שוטפת כלים, לוקחת אותי לרופאה. ועדיין, פיסות חיים רבות שהיו מובנות מאליהן, נעשות פתאום מסובכות, כשאת מגלה שאת מוגבלת, מצד אחד, ולא אוהבת להיות תלויה בזולת, מצד שני.

ומתגלה גם על מי אי אפשר לסמוך. למשל, חברת הביטוח. חצי שנה עברה מאז התאונה. ארבעה וחצי חודשים לא עבדתי ולא קיבלתי משכורת, ובינתיים, אף לא גרוש מחברת הביטוח. מטרטרים אותי בבירוקרטיה השגרתית שלהם, בעוד המינוס בבנק מתעצם. מאוד לא נעים להיות עניה. לא נעים לטלפן לאנשים שפעם, כשהיה לי, הלוויתי להם קצת כסף, ולבקש אותו בחזרה. לא נעים כשהכספומט מודיע "יתרתך אינה מאפשרת משיכה". לא נעים כשמתקשרים מהבנק להודיע: גברת, החריגה לא מאושרת. גם אני לא מאושרת במיוחד, עניתי.

אני עדיין פוחדת לחזור לנהוג בז'אן לוק היקר. לא ברור אם אצליח לעלות עליו שוב. בינתיים, המחשבה לבדה עושה לי צמרמורת. עצמאות מוטורית היא חלק מאוד חשוב בתחושת החופש, והיא חסרה לי מאוד. עוד דברים שחסרים – תחושת הביטחון הבלתי מודעת לעצמה, שמקנה גוף בריא. עד שלא קמים בכל בוקר עם כאבים חזקים בצוואר ובראש, לא מבינים כמה יקרה היא היכולת לקום בכל בוקר על שתי רגליך, ככה סתם.

אני משננת, לעצמי ולאחרים: "יצאתי בזול". כי יכול היה להיות יותר גרוע. כן, אני מקטרת, אבל מדובר רק בטרדות של יומיום. אירוע מטלטל שכזה עוזר לקפל אותן אל גודלן האמיתי. אני עדיין כאן, אני הולכת על שתי רגלי, גם אם באיטיות ובזהירות, והחיים, הם באמת חולפים ושבריריים כל כך, והתאונה הזו, מהי אם לא המחשה אכזרית אך יעילה, שזה ביזבוז טיפשי שלא ליהנות מכל רגע, מכל נשימה. אני מקווה לזכור את זה גם בזמנים האחרים שיבואו.

"זו ש." כותבת בלוג אישי באתר ישראבלוג

בלוגים שאני אוהבת (מהחברים הצעירים והמבטיחים בשכונה)

• אוויר לנשימה - הבלוג של זואי
• מחשופים, שקרים וקואלה - הבלוג של קוקולה
• primum non nocere - הבלוג של pnn
• הרפתקאות ליזי שכולה תכלת - הבלוג של ליזי בדיחי
• יורדת מהבמה - הבלוג של לארה
• הפוביסטים/ביקורת טינאייג'רית על אומנות - הבלוג של moi
• האמת העירומה - הבלוג של amigdala