מכבסת המצפון בסכנין
שרון מעוניין לבקר בסכנין על תקן של מושיע ולא כסמל הדיכוי והקיפוח, ולמצות את הרווח התדמיתי מבניית איצטדיון כדורגל לקבוצה המקומית. אבל סכנין אינה רק כדורגל
תשואות לראש הממשלה על תמיכתו בהקמת איצטדיון כדורגל
בסכנין. אמנם הדרך מהבטחה לביצוע עוד ארוכה (הנהלת סכנין שמעה הבטחה דומה משר הספורט בממשלת ברק, מתן וילנאי, לפני ארבע שנים), אך נראה כי הפעם ההתחייבות מוחשית יותר. למרות המהלך הראוי והמבורך, כדאי לעצור לרגע ולבחון את הבטחתו של ראש הממשלה בהקשר הכללי של יחסה של המדינה והציבור היהודי אל האזרחים הערבים.
עבור האזרחים הערבים, לפחות הגברים, מהווה הכדורגל הזדמנות נדירה להשתלבות בחברה הישראלית מתוך עמדה של כוח והצלחה. לעומת זאת, עבור חלק לא מבוטל של הציבור היהודי, מיקוד תשומת הלב בכדורגל ובהשתלבות הערבים בו היא אקט של החנפה עצמית ומעין "מכבסת מצפון". אז מה אם הערבים לא זוכים לחלקם הראוי בתקציבי הפיתוח הממשלתיים? אז מה אם התמיכה הממשלתית לנפש עבור הרשויות הערביות נמוכה תמיד באופן ניכר מהתמיכה לה זוכים היישובים היהודיים? אז מה אם לתלמיד יהודי מוקצות יותר שעות לימוד מאשר לתלמיד ערבי? אז מה אם מתוך כ-1,700 מעונות יום הפועלים בפיקוח משרד העבודה והרווחה רק 36 פועלים ביישובים הערבים? עבור איצטדיון כדורגל יימצא תקציב, וכנראה שגם קרקע. אחרי הכל כולנו אזרחים שווים, לא?
הבטחתו של שרון אינה צריכה להפתיע את מי שעוקב מקרוב אחר מדיניותן של ממשלות ישראל כלפי הכדורגל הערבי. עוד בתקופת הממשל הצבאי עשתה הממשלה שימוש מתוחכם בכדורגל ככלי פיקוח ושליטה. כל זמן שהקבוצות הערביות שיחקו במסגרת ההתאחדות הן התקבלו בברכה ואף זכו לסיוע. מבחינה זו, שרון לא המציא את הגלגל. ואכן, מהם 3 מיליון שקלים לבניית איצטדיון לעומת המיליארדים החסרים בתשתית האזרחית והתחבורתית ובמבני החינוך והציבור ביישובים הערביים?
באמצעות השקעה נבונה ונקודתית במוסד המעורר התרגשות, הזדהות וגאווה קולקטיבית בקרב הערבים אזרחי ישראל יכולה הממשלה לרשום לעצמה נקודות זכות בדעת הקהל. כאשר מדובר בכדורגל, אפילו אריאל שרון נתפס לרגע כליברל נטול משוא פנים, שכל עניינו ברווחת אזרחי המדינה, יהודים כערבים.
שרון מעוניין לבקר בסכנין על תקן של מושיע מקומי ולא כסמל הדיכוי והקיפוח, ולמצות את הרווחים התדמיתיים מההזדהות הפומבית עם קבוצת בני סכנין. אבל סכנין אינה רק כדורגל. סכנין נאבקת זה שנות דור במדיניות קרקעות שערורייתית. העיר הוקפה בטבעת של יישובים יהודיים ומחנה צבאי, שנועדו לחסום את התפתחותה. סכנין גם מככבת תדיר בצמרת הטבלה של שיעורי האבטלה, וכמו רבים מהיישובים הערביים, היא סובלת מעוני. כאילו לא די בכך, באוקטובר 2000 נורו שניים מבניה למוות בידי שוטרי משטרת ישראל, והצטרפו לשלושת הקורבנות המקומיים של "יום האדמה" בשנת 1976. ההצלחה בכדורגל מקלה מעט על רגשות התסכול והניכור, אך טוב יעשו שרון ושאר קברניטי המדינה אם יזכרו שכוחו של הכדורגל כמשכך כאבים גם הוא מוגבל.
בזירת הכדורגל אכן טמון פוטנציאל להפלת מחיצות בין יהודים לערבים. במדינה אשר נהוגה בה אפליה על-פי ההבחנה הזו, אין זה עניין של מה בכך. אבל אסור להניח לשום פוליטיקאי לנצל את יופיו של משחק הכדורגל על מנת להסיח את הדעת מהקיפוח והאפליה השוררים כמעט בכל תחומי החיים האחרים. כדי למנוע ניצול ציני שכזה, טוב יעשו אוהדי הכדורגל הערבים אם ישתמשו בבמה ובבולטות הציבורית שמזמנת להם זירת הכדורגל לקידום מאבקם לשוויון אזרחי במדינה.
ד"ר תמיר שורק, סוציולוג שכתב עבודת דוקטורט על הכדורגל הערבי בישראל
לפנייה לכתב/ת 
בני סכנין. כוחו של הכדורגל כמשכך כאבים גם הוא מוגבל.
צילום: רוני שיצר
מומלצים
