החיים לא קלים בכפר
"ויהי בוקר", ספרו השני של סייד קשוע, מתאר סיטואציה בדיונית לכאורה שבה טנקים מכתרים יישוב קטן ומנתקים אותו מהעולם. נועה מנהיים על ספר רב עוצמה שיכול לקרות עוד רגע ולא רחוק מכאן
בואו נעשו ניסוי קצר. דמיינו שאתם גרים בעיר גדולה. אתם נשואים. יש לכם ילדה קטנה. נמאס לכם משכר הדירה שמאמיר, מזיהום האוויר הנוראי, מזה שאין לילדה שלכם איפה לשחק. בואו נניח שאתם בנים ממשיכים בקיבוץ, או שלהורים שלכם יש חלקת אדמה באיזו התיישבות עובדת לשעבר. יום אחד אתם אורזים את הכל ועוברים לחיות במחוז ילדותכם. לא נורא. אפשר היום לעבוד מהבית, עם המחשב, או למצוא עבודת הוראה בבית הספר המקומי, זה שלמדתם בו פעם. בואו נניח שיום אחד אתם יוצאים עם האוטו לעבודה בעיר הגדולה, אבל בשערו של הקיבוץ, או המושב, או הכפר, יש טנקים. בתוכם יש חיילים. הם לא עונים לכם כשאתם קוראים אליהם. הם יורים במי שמנסה להתקרב לגדר התיל החדשה שהקימו מסביב ליישוב. אתם גם לא יכולים להתקשר לאף מקום, כי ניתקו את קווי הטלפון. גם הסלולריים.
אחר כך מנתקים לכם את החשמל. משאבות המים מפסיקות לפעול. החנויות הספורות ביישובכם הקטן מתרוקנות מהר מאוד ממצרכיהן. אתם קונים בטריות ושומעים רדיו, אבל שם לא מזכירים את מצבכם אפילו במלה. אתם מפוחדים. אף אחד לא מבין מה לעזאזל קורה כאן ולמה אף אחד לא יודע מזה. אתם הרי אזרחי המדינה, משלמים מסים ומתנהגים יפה. נשמע לכם הגיוני? נשמע לכם סביר? איך אתם מרגישים בינתיים עם הניסוי הקטן שלנו?
הניסוי הזה הוא עלילת ספרו החדש של סייד קשוע, עיתונאי וסופר ("ערבים רוקדים"), שהוא גם איש מוכשר מאוד וגם, במקרה, ערבי ישראלי. אה, אתם אומרים לעצמכם, עכשיו הכל ברור. באמת? כי גם לסבתא שלי זה נשמע מוכר. גם לדי הרבה אנשים שחיים היום במדינת ישראל זה נשמע קרוב להחריד. לא רק מי שגרים בערי הגדה, גם אלה שגרים בהתנחלויות.
לכאורה זהו סיפור בדיוני לחלוטין. האם באמת יעלה על הדעת שחיילים יסתערו על האוניברסיטאות, יעקרו ממיטותיהם את כל הסטודנטים הערבים ויגרשו אותם הביתה? שיישובים של ערבים ישראלים יכותרו וינותקו מרשתות החשמל והמים, התקשורת והביוב, מבלי שמישהו יידע מכך או יוכל להגיב? על דעתו של קשוע זה עולה גם עולה.
בספרו השני ורב העוצמה הוא מביא לידי ביטוי את החרדות התופחות בקרב האוכלוסיה הערבית-ישראלית, באופן שיקשה אף על מתנגדיה האדוקים ביותר להסב ממנה את פניהם.
אבל לא רק את חרדותיהם הוא מבטא. זהו אינו רק ספר "ערבי" שעוסק רק בפוליטיקה של הכיבוש. גם מי שחרדים לגורל החשמל והמים שלהם בשל אי תשלום, גם מי שחוששים שלא יהיה להם כסף להאכיל את ילדיהם, יוכלו למצוא בו הד למצוקותיהם. זהו ספר בדיוני לחלוטין, שאינו מתרחש בכאן ובעכשיו, שהמתרחש בו כמעט שלא יעלה על הדעת. אבל זהו גם ספר שיכול לקרות לא רחוק מכאן ובעוד זמן לא רב, והכמעט שבו הוא די והותר. יותר מדי.