איזה עולם נפלא

תרשו לי להתחיל בהצהרה אישית לחלוטין. הספר הזה נכתב בעבורי. ג'ספר פורד כנראה בילה שנים בחקירה מדוקדקת ופרטנית של העדפותיי האישיות הספציפיות, ישב וחשב וכתב לי ספר.

"פרשת ג'יין אייר" הוא בלש ספרותי השוכן על גדותיה הפורות של ההיסטוריה האלטרנטיבית ומשכשך רגליו במדע הבדיוני. הוא אינטליגנטי באופן מבהיל, מצחיק באופן אינטליגנטי להחריד, מלא וגדוש בהמצאות משובבות נפש ולא לחינם הוגדר על ידי המבקרים כ"ג'יי.קיי. רולינג למבוגרים".

לאחר שקראתי, נאנחתי ברוב עונג והתמוגגתי מנחת הסתקרנתי לדעת מי הוא הבריטי המנומס הזה, שכותב עבורי ספרים בסתר. מסתבר שג'ספר פורד היה שיפוצניק קשה יום עד שצבע את ביתו של מפיק אחד וסיפר לו על אהבתו לעולם הקולנוע. שלושה חודשים אחר כך כבר עבד על הסט. הוא נשאר בתעשיית הקולנוע במשך עשרים שנה. הוא היה מרוצה למדי בתפקיד ה"פוקוס פולר" שלו (זה שאחראי על שינוי מיקודי המצלמה בזמן הצילום), עבד בסרטים רבים ומפורסמים ("מסכתו של זורו" ועוד) וכתב בסתר את ספרו הראשון. כשסוף סוף סיים אותו ושלח אותו אל המוציאים לאור, הוא הוצף בעשרות מכתבי דחייה נלהבים. כשבעים ושישה מו"לים התחרו ביניהם על הזכות לסרב להוציא את ספרו לאור.

כשנמצא המו"ל שיהמר על הפנטזיה הפרועה של פורד, מיהרו שאר המוציאים לאור לרכוש כובעים גדולים ולכרסם אותם בעצב. בשבוע הראשון לפרסומו הגיע "פרשת ג'יין אייר" לרשימת רבי המכר המהוללת של הניו-יורק טיימס והיום, שלוש שנים מאז צאתו לאור, זוכה ספרו של פורד לעשרות הדפסות חדשות, ועותקים מהמהדורה הראשונה שלו נמכרים באינטרנט במאות לירות שטרלינג.

ספרים רבותיי, ספרים

הסיפור פשוט מאוד. ת'רזדיי נקסט (יום חמישי הבא, בשבילכם) היא חוקרת ביחידה המשטרתית החוקרת פשעים ספרותיים. החל מזיופי קיטס ועד להפקות גרועות במיוחד של מחזות שייקספיר. אנחנו באנגליה, השנה היא 1985, ציפור הדודו היא חיית המחמד המועדפת, מלחמת קרים נמשכת במלוא עוזה, וערפדים ואנשי זאב מקבלים באופן סדיר זריקות וגלולות שמאפשרות להם לקיים חיים נורמליים. אולי כבר הבנתם שאנחנו לא בקנזס, טוטו, וגם לא באנגליה המוכרת לנו. אנחנו בעולם שבו סופרים זוכים במעמד של כוכבי רוק, במקום ג'וק-בוקס יש מכונות המצטטות שירה ואכרון הדס, הפושע החמקמק ביותר ביקום, גונב את כתב היד המקורי של "מרטין צ'אזלוויט" של דיקנס.

ת'רזדיי העשויה ללא חת מגויסת לצוות חקירה מיוחד שמוקם כדי ללכוד את הבריון המתוחכם. אבא שלה, עריק מ"משמר הזמן" מבליח קדימה ואחורה מן העתיד כדי למסור דרישות שלום, ודודה מייקרופט, הממציא המטורף, יוצר מכשיר שמאפשר למשתמשים בו להיכנס אל תוך הספרים החביבים עליהם. כמו שאמרתי. סיפור פשוט.

בעולמם של פורד ושל ת'רזדיי אנשים מוכנים להסתכן בעונשי מאסר על חיבתם לבייקון (הפילוסוף, לא החזיר), הם משנים את שמותיהם לשמות היוצרים החביבים עליהם, כך שיש מאות ג'ון מילטונים, למשל, ומוכנים להיהרג באוהלה של ספרות. העולם הזה מאפשר לפורד ללהטט באלפי פכים אינטרטקסטואלים ופוסט מודרניסטיים במובן הטוב של המילה. דוגמא? בבקשה. את המחזה "ריצ'ארד ה-3" מעלים החובבים עצמם בהפקה אינטראקטיבית שמזכירה יותר מכל דבר אחר את פולחן "מופע הקולנוע של רוקי". כשמתחיל המחזה והחובב שנבחר לשחק בתפקיד ריצ'ארד מופיע על הבמה, שואגים כל המשתתפים, "מתי זמן חורף המריבה שלנו?" והחובב עונה בשורת הפתיחה המפורסמת של המחזה, "עכשיו הוא חורף המריבה שלנו...". וככה זה ממשיך, מהמצאה מענגת אחת לאחרת, עד שמגיע הסיפור אל הרומן שעומד בליבו, "ג'יין אייר".

מה קרה לבייבי ג'יין?

אחרי שסיים עם דמות שולית מתוך הרומן של דיקנס, מרגיש אכרון הדס, האיש הרע האולטימטיבי, בשל לחבל ביצירת ספרות נוספת. מסתבר שכשניתן לשים את הידיים על כתב היד המקורי ולהיכנס לתוכו, ניתן לשנות בו זמנית את כל העותקים שנדפסו אי פעם, ובכך לשנות את ההיסטוריה הספרותית עצמה. הפור נופל על ג'יין הענוגה של שרלוט ברונטה, המהווה, יחד עם אחותה, אמילי ("אנקת גבהים") את התשובה הגותית והאפלה למסיבות התה של גברת אוסטין.

בעקבות הפיתוחים הטכנולוגיים הפרועים של פורד נגררים יצירי דמיונה, החל במר רוצ'סטר הכעור והשרמנטי וכלה באחרונת המשרתות באחוזת ת'ורנפילד לפרשיית פשע וסחיטה. כי אם אפשר להיכנס לתוך ספרים, הרי ניתן ללא קושי גם לחלץ מתוכם את הדמויות המופיעות בהם. כך מציל מר רוצ'סטר את חייה של ת'רזדיי שלנו וג'יין נחטפת בידי כנופיית הרשע. אל דאגה, הסוף יהיה טוב, אבל לא לפני שעשרות אלפי חובבי ברונטה יעקבו בנשימה עצורה אחרי העלילה המשתנה מול עיניהם, ומאות אלפי חובבי ספרות יעקבו בנשימה עצורה לא פחות אחרי נפתולי העלילה המשובבת של פורד.

הבחירה של פורד ברומן של ברונטה הופכת את ספרו מסתם אורגיה מטורפת של רעיונות טובים, למשהו מעניין הרבה יותר, לאמירה על אופיה של הספרות עצמה ועל מידת החופש שמקבלים הגיבורים שלנו בין דפי הספרים שבהם הם כלואים. ג'יין היא הבחירה האידיאלית עבור פורד. הרי אם היו מחלצים את אליס הענוגה מבין דפי ארץ הפלאות שלה, היא היתה מניחה ששתתה יותר מידי מהשיקוי שלה ומקבלת את כל ההתרחשויות המשונות סביבה במשיכת כתפיים סבלנית. אבל לא ג'יין שלנו, המוסרית, הישרה כסרגל והאהובה. ג'יין אייר היא אחת הגיבורות ההגיוניות וחזקות האופי שנכתבו אי פעם, והעובדה שסיפורה מובא בגוף ראשון מאפשרת לפורד לגנוב את שאר הדמויות ממנו, בדיוק כשהיא מפנה את הראש, ולא לסכן בכך את רצף העלילה.

מכל הז'אנרים האפשריים, תתי-הסוגות וזרמי הזרמים של הספרות, החינניים ביותר (בעיני, לפחות) הם הספרים על הספרים, ספרים שבולשים אחר ספרים, נכנסים לתוכם ומקימים דמויות ספרותיות לתחייה. אלו ספרים שנכתבים מתוך אהבה ומתוך תקווה להתמזג אחת ולתמיד עם מושא אהבתנו.

יהיה זה "שם הורד" של אקו, עם החיפוש הגותי שלו אחר ספרו האבוד של אריסטו; "מועדון דיומא" של פרס-רברטה ועלילתו האפלה והשטנית שבמרכזה עומד ספר שאויר על-ידי לוציפר בכבודו ובעצמו; "הסיפור שאינו נגמר" של אנדה, שמביא לקיצוניות מושלמת את אפשרויות ההטמעות בתוכו של ספר טוב; "תמיסת שבעת האחוזים" של מאייר, שמפקיד את הולמס לאנליזה אצל היהודי המזוקן מווינה ועוד רבים אחרים. אל מועדון החברים המכובד הזה מצטרף פורד בתנופת דמיון מדהימה ומענגת שתוכל להזכיר לכם, אם אי פעם שכחתם, למה בדיוק אתם אוהבים את הדברים המסתוריים הללו, עם האותיות השחורות והכריכות, שכולאים בתוכם עולם ומלואו.