דמיאן רייס: לשמוע ולהתמכר
באיחור ניכר הגיע לישראל אחד האלבומים הקסומים של 2003: "O" המכושף של דמיאן רייס
ביום האחרון ממש של שנות השבעים נולד דמיאן רייס. ליל השנה החדש, ה-31 בדצמבר 1979 - תאריך סימבולי. שנות השבעים, מעבר להיותן העשור המגוון, העשיר והפורה ביותר שידעה המוזיקה המודרנית, גם העלו מאוד את קרנו של היוצר האישי המבצע את שיריו, ה-סינגר סונג רייטר, והעמידו אותו כסוג של ז'אנר חשוב ומרכזי בתרבות הפופולרית. אחרי עידן הלהקות של שנות השישים, אחרי פריחת הצמדים, השלישיות והזמרים המבצעים משירי תמלילנים ומלחינים – הגיח דור חדש של יוצרים סולניים. פול סיימון, ליאונרד כהן ולו ריד, ג'ון לנון, אל סטיוארט וקאט סטיבנס ועשרות אחרים כתבו, הלחינו, ניגנו ושרו את יצירותיהם.
במובן הזה דמיאן רייס האירי הוא ממשיך דרכם של היוצרים האישיים הגדולים של שנות השבעים. אלבום הבכורה שלו "O” הופיע בשנה שעברה, זכה להתברג ברשימות האלבומים הגדולים של 2003 וסוף סוף בשעה טובה מייבאים אותו גם לישראל ומפיצים אותו בצורה מסודרת (הד ארצי), כיאה לאלבום שזכה לשבחי הלל מופלגים בעיתונות המוזיקה בחו"ל – בין היתר "יצירת מופת של גאון".
הפחד שלי מעודף תשבחות, במקרים הללו, הוא הפחד להעמיס ציפיות כבדות מוגזמות ולעורר אכזבה. "O” הוא אלבום יפהפה, אבל מהסוג הצנוע. את ההברקות שלו לא מגלים בהאזנה ראשונה. גם לא בשניה. זהו מסוג הדיסקים שבהתחלה מסכמים ב"זה יפה, אבל לא יותר מזה" – ואחר כך כבר אי אפשר להיגמל. מי שישמע את דמיאן רייס כמה פעמים יהפוך למכור. באחריות. "מכושף" כינו אותו בירחון האנגלי "קיו". אכן כן.
בחלקו נשמע "O” כמו חבר עם גיטרה שיושב לך על המיטה ומנגן רק לך שירי ערש. בחלקו האחר של האלבום הוא נתפס כחוליה המקשרת בין ליאונרד כהן המוקדם לבין מרקורי רב. בכל שיר שלו יש איזשהו קרס, שאתה עשוי להיתפס בו פתאום ולהזיל דמעה מהתרגשות. פעם זהו אלמנט שחוזר על עצמו ומתפקד כצליל היפנוטי. פעם אחרת אלה הקלידים המרחפים, הממריאים לאט ב"Delicate” ופעם זו השירה הנשברת, מתעצמת וחוזרת אל האינטימי ב-"The Blower's Daughter".
רייס צייר ועיצב את חוברת המלים והעטיפה - איור עיפרון על רקע קרם צהבהב עתיק – שהן כשלעצמן צריכות להיחשב ליצירת אמנות. הוא גם כתב, הלחין ושר את כל השירים ומנגן בבאס, קלרינט, פסנתר ותופים, כשלצידו חברים טובים שבאו לעזור, בניצוחו של ניקולאס דוד, שאחראי לעיבודי המיתרים והתיזמור, עיבודים רחבים שלא משתלטים על האלבום, אלא מהווים מקפצה לביטוי האישי, הפולקי, הפשוט והיפה של רייס.
ונסכם: פחות משנה חלפה מאז צאתו לאוויר העולם וכבר מתחשק להגדיר אותו כ"קלאסיקה".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
