רוצים שינוי!

אח, איפה, איפה הן הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן? ואיפה הבחורים עם הטורייה והשיבריה? אומרים שהיה פה שמח לפני שהגענו, והכל היה פשוט נפלא עד שנולדנו, אבל לך תאמין למה שמספרים לך. אין ספק שמשהו השתבש פה, מתי שהוא, כשלא שמנו לב. יש כאלו שיגידו לך שזה קרה בלבנון, אחרים יאשימו את יום-כיפור, כמה מאמינים שהאופוריה של ששת הימים אשמה בזה, ואפשר למצוא עוד כמה קשישים שינופפו באצבע מוכת שיגרון ויטענו שהכל בגלל הפושטקים האלה מהעלייה השנייה.

ספרו החדש ועב הכרס של פרופסור עוז אלמוג, "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית", בא לעשות קצת סדר בבלגן. אלמוג בוחן את החברה הישראלית, החילונית, המודרנית והאנטי-צברית בזכוכית מגדלת ומקדיש פרקים נרחבים לשינויים שהתרחשו בה בתחומי התקשורת, המשפט, הפסיכולוגיה, החינוך ועוד. גם הוא מציין את מלחמת ששת-הימים, אך מתייחס אליה כנקודה בה פרצו אל פני השטח זרמים תת-קרקעיים שהיו טמונים שם עוד הרבה לפני כן. הציונות, הפסיאודו-סוציאליזם, ותחושת הייחוד העזה שליוותה את בני הדור הראשון למדינה, הלכו והתמוססו להן עם השנים, והותירו אותנו עם גלובליזציה, דמוקרטיה וקפיטליזם, שלושת העמודים שעליהם העולם המערבי עומד.

אלמוג עושה עבודה רבה, חשובה ומצוינת, בבחינת כל מרכיב ומרכיב של ההוויה הישראלית, מתוכניות הרדיו הראשונות, דרך ירון זהבי וחבורת חסמב"ה ועד אתרי הסינגלס באינטרנט. הוא הופך כל אבן ואבן ומוכיח, באותות ובמופתים ובכמה אבחנות סוציולוגיות והיסטוריות מנוסחות היטב, שלא ממש השתנינו, תמיד היינו שונים. הציונות, כאידיאולוגיה, היתה מבוססת על ביקורת כלפי הקיים, כ"עולם ישן עדי יסוד נחריבה", כמעט דת של מתקני עולם המבקשים לשנות את היש. הביקורתיות הזו, לפי אלמוג, היא שחייבה את הפרידה משרוליק, מהטורייה, השיבריה והסרפן, כי אנחנו לא היינו, וכנראה גם לעולם לא נהיה, מאושרים לעמוד במקום אחד.

הרצון לשנות והצורך להשתנות היו טמונים כבר וביתר עוז במי שהקימו את המדינה הזו והם ממשיכים לפעם גם בצאצאיהם. אולי אנחנו לא משתנים לכיוונים חיוביים במיוחד, אבל אנחנו גם לא נחים לרגע, ומרחקי הזמן בין "ישן" ל"חדש" הולכים ומתקצרים בכל יום. אופנות מתחלפות להן בקצב מסחרר יותר ויותר, מנהיגים פוליטיים מן הימין שפעם היה להם מצע אידיאולוגי מוצק שניתן היה לסמוך עליו או לא, מתחילים לזמר זמירות שמאלניות למהדרין, ומה שנותר מהשמאל נשמע כמו זאב ז'בוטינסקי בימיו הטובים. תוכניות הטלוויזיה של שנה שעברה הן חומר לנוסטלגיה, וכולנו נאחזים בציפורניים ברטרו, רק כדי שתהיה לנו איזו תחושת המשכיות מוסדרת.

המורדים

החברה הישראלית הנשקפת מספרו של אלמוג דומה למרתון של שחקני סטריפ-פוקר, שרצים כולם, במהירויות כאלו ואחרות בעודם משילים מעליהם פריטי לבוש וסממנים תרבותיים ורעיוניים, נעצרים לרגעים בצד הדרך כדי לחטוף מכל הבא ליד: גלובליזציה? שימו לנו אותה בבקבוק מים מינרלים מיובאים, בבקשה. קפיטליזם? הרי מישהו חייב לשלם למסכנים האלה שעומדים בשמש כדי לתת לנו את הבקבוקים, לא? דמוקרטיה? לא רוצים בקבוק? אין בעיה. זו מדינה חופשית. אתם גם יכולים להמשיך לרוץ עם הקפוטה והשטריימל, או עם השרוול והרסטות.

החברה הציונית היתה חברה מהפכנית שחרטה על דגלה את השונות וגם אם מורשתה האידיאולוגית הלכה והתכרסמה עם השנים, היא הותירה לנו את האחרות כצו. לא פלא שלא ניתן היה לקיים כאן סוציאליזם מכל סוג שהוא, עם קולקטיב של אנשים שכל אחד מהם חושב שהוא יודע יותר טוב. כך הפכנו את מה שהיתה משנה אידיאולוגית סדורה, לאופי לאומי. כי אנחנו אולי נראים מאוד מערביים, ומתועשים ודמוקרטיים בלב מדינות ערביות פונדמנטליסטיות וטוטאליטריות, ולכאורה אנחנו נורא מחוברים לעולם ומודעים לאקולוגיה וגם היום כל אחד עושה כפי יכולתו, אבל בלב ליבנו, אנחנו, כולנו, מהפכנים קטנים.

אולי קשה לנו להבחין בכך, בים הקונפורמיזם שגואה סביבנו, אבל גם הקונפורמיזם הזה הוא מהפכני, כי פעם היינו נורא אינדיבידואליסטים, עד שנמאס לנו והחלטנו שהגיע הזמן לשנות. כמו בחורה מול ארון גדוש, גם אנחנו מודדים את כל הבגדים ומסרבים להחליט. לפעמים האופנה המהפכנית דורשת חזרה בתשובה, ומיד אנחנו שולפים את החצאית הארוכה, ואם מנשבות הרוחות לכיוון לאומני יותר, גם נוסיף לה דובון ועוזי. כשהטרנד הוא חילון, נמהר ונפשוט את שמלת השבת, ממש כמו הזברה מהשיר, נוריד את קו המכנסיים ונעלה את קו החולצה. כשהרצל אומר, "עכשיו נהיה כמו כולם", אנחנו בודקים בערוץ האופנה שאלו המכנסיים והחולצה הנכונים.

ממש כמו היאפים בארה"ב ששל שנות השמונים, אלו שהתפתחו מההיפים המרדניים של שנות השישים, גם אנחנו נטשנו את תורותיהם המהפכניות של קודמינו לטובת הנוחות הבורגנית המבוססת. אלמוג ממקם גם את הנטישה הזו במסגרת מהפכנית, כי ככה זה נראה כשמורדים במרד.

אבל אל דאגה. למרות השינויים האדירים שהוא מונה ומסביר, לאלמוג אין ספק כי מדובר כאן בתהליך הנמצא עדיין בחיתוליו. הילדים שלנו עוד יעשו לנו בית-ספר, יחרצו עלינו משפט, יצאו נגדנו למלחמה ושוב יעוררו כאן מהפכות. הן אולי לא יהיו גדולות, ואולי לא נתפוס את עוצמתן בזמן אמת, אבל הן ללא ספק יקרו. בניגוד למדינות מתוקנות, שרק רוצות להגיע אל השקט והשלווה ומודדות את השינויים שהתרחשו בהן במהלך עשרות ואולי מאות שנים, אצלנו, הישן הוא מה שהיה בשנה שעברה. אנחנו לא רוצים לישון, רוצים להשתגע, רוצים להיות כמו כולם אבל אחרת. ויוה לה רבולוסיון!