סגיב כהן: עוד נשמע עליו

שווה היה לחכות גם יותר מרגע ל"חכי עוד רגע", אלבום הבכורה של סגיב כהן הצעיר, יוצר מוכשר וזמר צנוע.

תקליטו הראשון מסתמן כהבטחה גדולה לעתיד. "תאמינו לי", פרולוג קצר, מנסח (לצלילי פסנתר בלבד) מוטו אמיץ: "אם אין אני לי, אין לי עתיד פה". עשרת השירים שבעקבותיו מלמדים שכהן סולל דרך עצמאית ובטוחה, שנשענת על העבר והמורשת ובה-בעת נהנית מטעמו המעודן ומידענותו כבוגר בית הספר למוזיקה "רימון".

כהן הוא לא הזמר הכי גדול, אבל הוא רהוט ומדויק, עם נוכחות נעימה ומחבקת. הוא קשוב למילים, משקיע מחשבה בלחנים, מכיר בכוחן של מלודיה, הרמוניה וקומפוזיציה. הוא עושה שימוש מושכל וחכם בסגנונות ובהשפעות, בדרך לפיוז'ן ישראלי חינני (כמו ב"יש לי רגעים"): הרבה תימני, קצת אתני, לטיני ואוריינטלי, לצד רוק רך, גוספל וסול, אילתור ג'אזי, היפ-הופ וטיפול אלקטרוני (דווקא ב"קריה יפהפיה" הקלאסי).

כהן מוכיח שניתן לעשות צליל ים תיכוני מענג ללא קלידים מעיקים. כמו דודו טסה, סגיב כהן, תימני דור שלישי, הוא תשובה מאוחרת ל"קצת אחרת" של ה-70 – מתי כספי, שם-טוב לוי, גם בועז שרעבי, שאותו הוא מזכיר כמלחין וכזמר (בשיר הנושא היפהפה יותר מב"את לי לילה" המחודש). "תני לי אוויר" הוא וריאציה ל"גן של שושנים"; "חולם אותך" (עם גבריאל בטלר) הוא פופ בנים לכל דבר, רק שחור; "ארץ אבודה" (עם מרגלית צנעני) היא בלדה טעונה, יפה ומרגשת; ויש גם שני קליפים מצליחים. יש לי הרגשה שעוד נשמע עליו. אם לא כזמר, אז כיוצר, כמעבד וכמפיק מוזיקלי. רק אל תלחצו. תנו לו עוד רגע משלו.