קוסמוי, סיפור אהבה

אז מה, טיול לתאילנד זה עניין זול (בזכות המחירים) או יקר (בגלל הטיסות)? וביקור באיים זה משהו משהו (בזכות הפינוקים) או חתיכת סיפור מתיש (כמעט יממה בדרך, כולל כל ההמתנות)? וחופשה בקוסמוי היא חוויה בלתי נשכחת (בזכות האווירה, הנוף, המסאז'ים, האוכל) או המונית (בגלל הישראלים)? האמת, אחרי כמה שעות על החוף, למי איכפת.

הטיסה לבנגקוק באמת לא קצרה (11 שעות), הפרש השעות בינינו (תאילנד מקדימה את ישראל ב-5 שעות) בטח לא מוסיף בריאות, תוסיפו לזה טיסת המשך (4 שעות המתנה ועוד שעה באוויר) - ולך תתחיל לעשות חיים בנסיבות האלו. רק מה, עד שהתחלת לתהות למה זה מגיע לי, אתה כבר בתוך משהו שונה לגמרי.

בקוסמוי (קו, זה אי בתאית), מקום לחופשה בסטייל, הדבר הראשון שאפשר לפשוט מהגוף זה השעון. אין לחץ זמן והכל זמין. חוף מקסים, נוף של גלויות, מזג-אוויר חמים ונוח ברוב ימות השנה, בילויים בלי הגבלה, כל סוגי המטבח ביקום, מסאז'ים מפנקים במחירי-אפס, אקזוטיקה, אירוח מקומי מעל כל סטנדרדט ידוע, והכל בסכומים שהישראלי הממוצע יכול לעמוד בהם בנוחות. בקיצור, אי שאין בו מושג של אי אפשר. הכל אפשר.

אומרים שמכיוון שלסמוי מגיעים תיירים מבוססים כלכלית, המחירים כאן גבוהים יותר מברוב חלקי תאילנד האחרים. אחרי ששלפתם מהארנק 900-700 דולר לטיסה לתאילנד וכ-200 דולר לטיסות הפנימיות, תגלו שעלות השהייה היא כשליש ממה שתשלמו באירופה המאוחדת והיקרה או בארצות הברית.

כשממד הזמן מאבד מחשיבותו, קשה לעקוב כרונולוגית אחרי חוויות הטיול, אז הנה כמה מהרגעים המיוחדים של החופשה הפטנסטית הזאת.

נפל עלי קוקוס

קודם כל, בסמוי נותנים כבוד לעצי הקוקוס. אף מלון באי הזה, בדרום-מזרח תאילנד, שלא לדבר על בית, לא מתנשא לגובה של יותר משלוש קומות. הסיבה: זהו גובהו של עץ הקוקוס. מדי חודש נשלחים כשני מיליון קוקוסים בספינות לבנגקוק. הסכנה: אתה יכול לתפוס שלווה על החוף, ופתאום לחטוף בום בראש מקוקוס שנפל מהעץ. לי זה קרה. לא נורא, סכנה ששווה את התענוג.

טעמתי משהו חדש

במטוס בחזרה לבנגקוק, כשעצובים שהחופשה נגמרה, סיפר לי שוויצרי אחד שהופעת הבכורה שלו באי היתה כבר ב-1972. אז היו שם רק ים, שממה וכמה מקדשים. הברירה היחידה היתה לישון בלילות באחד המקדשים עם הנזירים. באמצע שנות ה-80 החלה התנופה, וכיום מגיעים מדי שנה לקוסמוי יותר מחצי מיליון תיירים. יש מקום גם לארבעה מיליון, והם יגיעו במוקדם או במאוחר, כי כל שבוע נבנה כאן מלון חדש. מחנק? בינתיים ממש לא.

פגישה עם אורן הקטן

באמצע הרחוב הראשי בצ'אוונג, מרכז סמוי, אי-אפשר בשעות הלילה להחמיץ את העגלה ועליה שלט בעברית: "אורן הקטן בכיכר המיואשים". הסיפור הוא שבחור ישראלי מחיפה בשם אורן בן-דור, שעבד בעבר במסעדה הישראלית 'אואזיס', שנמצאת כיום באי השכן קופנגן, עלה על רעיון: אוכל ישראלי באמצע הלילה, בשביל חסרי השינה.

מה עושים? אורן לימד בחור תאילנדי איך עושים מאכלים המקובלים בארץ, במיוחד עוף, שניצל ושקשוקה, הסביר לו את דיני הכשרות, ושלח אותו עם העגלה והשלט. המסעדה הניידת פתוחה כל הלילה.

הכל בדולר

המועדונים הפופולריים ביותר בסמוי, ה'רגאיי פאב' וה'גרין-מנגו', לא גובים דמי כניסה. אתה יכול לקנות בירה ב-50 באט (קצת יותר מ-5 שקלים) ויש לך יופי של בילוי לכל הלילה. אם הסתפקת בקוקה-קולה, תשלם רק 3 שקלים. אפילו תפרנים יכולים לבלות כמו נסיכים.

כואב אבל תמשיכי

במשך כמה ימים הרגשתי כאבים חזקים בגוף. בעית ריאות? דלקת בגלל מזג האוויר? לחצים? "לך לראות רופא", אמרו לי. התברר שאני סובל מחבלה בצלעות שספגתי בעיסוי התאילנדי. האמת שבהתחלה לא כל-כך ידעתי להבדיל בין עיסוי תאילנדי לעיסוי בשמן. המעסה שאלה, "תאילנדי או שמן?", ואני עניתי במומחיות: "תאילנדי". מהר מאוד התברר שבתאילנדי גם אם הכוונות טובות, ולפעמים גם התוצאות בהתאם, עוברים לא מעט עינויים.

התקלה הזו נשכחה כשעברתי למסאז'ים בשמן. מה שעולה בארץ מאות שקלים, אפשר לקבל בחופים, במכונים ובמלונות, ב-20 שקל. שעה שלמה ב-200 באט. יש כאלה שהולכים עד הסוף בעניין ולוקחים כמה עיסויים ביום. אחרי כל עיסוי כזה, החיים נראים אחרת. קחו עיסוי מאחת בשם נה-נה בחוף צ'וואנג, ותבינו.

לקחתי ת'זמן

למה בכלל הגעתי לקוסמוי? החלטתי לנקות את הראש שלושה שבועות וחשבתי שכדאי להתנחל במקום אחד, במקום להיות על מזוודות. בחרתי בסמוי לפי המלצת העיתונאית הישראלית-גרמניה אנה פונגרט, שחרשה את כל העולם. "אם אתה רוצה באמת לנוח וליהנות, לך על זה", היא המליצה. חשבתי שלא יהיה לי מה לעשות שלושה שבועות באי שאורכו פחות מ-50 ק"מ, אבל בסופה של התקופה הבנתי כי הייתי שם מעט מדי זמן.

התיירים מהארצות דוברות הגרמנית שורצים חודשים על החוף בטמפרטורה של 28 מעלות, קוראים ספר או עיתון, הולכים לישון לפנות ערב וקמים לארוחת ערב לפני הבילוי. הם עוברים את החורף האירופי הקשה בשלום. מה רע, במחירים כאלה? רבים מגיעים כל חורף, כבר 10 ו-15 שנה, כאילו דופקים שעון. אנשים שמחפשים רק טיולים ואתגרים יכולים להסתפק בשבוע.

יצאתי בזול

אורי, בעלה של אנה, הפציר בי לנסוע עם מזוודה ריקה: "ממילא לא תצטרך שום דבר חם, ואם יחסר לך משהו - אתה נכנס לחנות וקונה בפרוטות". וואלה, צדק.

בתאילנד אוהבים להתמקח, ואם רוצים אפשר להוריד כל מחיר לשליש מההצעה המקורית. בסוף כולם מרוצים. רק חנויות מעטות וטובות קובעות מחיר שאין עליו מיקוח. בסמוי קלאב בצ'וואנג אפשר לקנות חולצות יפהפיות, עם עיטורים של האי, ב-18-8 שקלים. חנות הנעליים והארנקים 'פנדינג' נחשבת ליוקרתית וכך היא מתנהלת, אך המחירים עדיין אפשריים וכדאיים. למשל: 150 שקל לנעליים מעור.

בקניון החדש 'טקסקו לוטוס', המרוחק כרבע שעה מהמרכז, אפשר לקנות שפע פריטים במחירים מצחיקים, ומדובר בפריטים אמינים. בחצי שעה מילאתי שתי שקיות גדולות עם 15 חולצות (שיהיה לכולם), מכנסיים, כמה זוגות סנדלים ראויים, ועוד כמה דברים. 160 שקל בסך הכל! מה היה קורה אם הייתי נשאר שם שעה? ועוד אומרים שסאמוי יקרה בהשוואה לפוקט ובנגקוק.

אחי, איפה אתה?

הכי הרבה תיירים מגיעים מבריטניה, חצי מיליון בשנה, אבל עברית היא שפה מדוברת ונשמעת מאוד ברחבי האי. אין סיכוי להרגיש בודד. כל אחד יפגוש או לפחות יזהה כמה ישראלים מוכרים, במיוחד במקומות שמספקים שירותים מיוחדים לג'מעה. רשימת ישראלים חלקית, וספורטיבית במיוחד, שנראתה באחרונה: שופט הכדורגל אלון יפת, דורון ג'מצי, הסקורר של מכבי חיפה בתחילת שנות ה-90 איתי מרדכי, ואבי שרף, בנו של שלמה שרף.

המלון המועדף על הישראלים הוא 'ארק בר', 50 מטר מהים ו-50 מטר מהרחוב הראשי. הוא גם קולט ערוץ 2. מחירים: 1,500-1,000 באט (35-25 דולר) ללילה, תלוי בתקופה. אפשר לראות ערוץ 2 גם במלון 'פי-אן-פי' ובמסעדת 'צבר'.  

עד לפני חמש שנים התגוררו בסמוי ישראלים בודדים, עכשיו יש כבר 30 והקהילה גדלה במהירות. אפשר להבין למה. שתי מסעדות ישראליות, קרובות גיאוגרפית אחת לשניה, יש בסמוי: 'ארבע העונות' של שלושה חיפנים צעירים (האחים אורן ואלון וחברם בועז) ו'צבר' הוותיקה, של שרית וישראל.

ויתרתי על הרפתקה

כמה מועדונים מציגים מדי ערב הופעה של ליידי-בויז. אם אתם רוצים לחסוך, אל תתפתו לקנות לליידי בקבוק יין או בירה. האמת, חלקן נראות יפהפיות, אבל הקול העבה מסגיר את העבר. אחרי ההופעה, רובן על האופנועים בצ'וואנג, זמינות ללקוחות שמעדיפים בילוי מהסוג הזה. ויתרתי.

משפחה שכזאת

בסמוי 70 אלף תושבים, מחציתם מקומיים והאחרים הגיעו להתפרנס בדרכים שונות ומשונות מענף התיירות. המקומיים מאוד גאים ורואים עצמם שונים משאר תאילנד. הם מסבירי פנים בצורה יוצאת דופן.

הארוחה הכי חשובה

ברבות מהמסעדות מופיע שלט: "אול-דיי, ברקפסט". ארוחת בוקר אפשר לאכול גם בערב, ולא בגלל הבדלי השעות בין המזרח-הרחוק לאירופה. התיירים קמים ברובם מאוחר והולכים לישון מאוחר. ב-2 בלילה נסגרים המועדונים ואז מתחילה התנועה ברחובות. ב-4 בבוקר עדיין יש הרבה תנועה. מה בוער.

היפני ומוזיאון ההגנה

"יזראל? הו, הייתי אצלכם ונורא התאכזבתי. אהבתי את ירושלים, אבל לא הצלחתי לראות את מוזיאון ההגנה בתל אביב כי הוא פתוח רק יום אחד בשבוע. איזו אכזבה, אני חולה על ארגון ההגנה". נדמה לי שזה מה ששמעתי מתייר יפני ברגאי-בר. יפני וארגון ההגנה? מה הקשר? עולם קטן או לא בפאב בקו-סאמוי?

היי הג'יפ

צהריים אחד הגעתי לאכול ארוחת-בוקר ב'ארבע העונות'. אורן, מבעלי המסעדה, הציע שאצטרף לטיול ג'יפים עם תשע ישראליות שחוגגות את שחרורן מהצבא. "חיפשת טיול, יש לך", הוא אמר. יצאנו למפלים היפהפיים של נה-מואנג, הזורמים מגובה 30 מטר ליד כפר דייגים סיני, הידוע גם בזכות עצי הדוריאן הענקים בשטחו. היינו גם בפגודה שבה נמצאות חלק מעצמותיו של בודהא, ובהין-יאי, שבו צורות גיאלוגיות הדומות להפליא לאברי הרבייה הגברים והנשיים.

הטיול האמיתי בסמוי הוא לפארק הלאומי בכפר אנגטונג, ממש סוף העולם עם חוף מהמם. יוצאים בספינה מעיר המחוז נטון, עוצרים לצלילה, ממשיכים לשורת איים מדהימים ומקנחים בארוחת צהריים ובשיט קיאקים. 180 שקל, אבל שווה.

עניין של גיאוגרפיה

אמרנו שהתאילנדים אדיבים? ושבמיוחד התאילנדיות? אמרנו. התיירים הבריטים בעיקר, אבל לא רק הם, נראים מצוידים במקומיות נאות לקשר זמני. לא מדובר בזנות, לפי הגדרת התאילנדים, אלא בידידות המתבטאת בחיים משותפים לאורך תקופת השהייה. אפשר לפגוש ברחוב גם זוגות אירופיים עם תאילנדית או תאילנדי. סדום ועמורה.

כמה הארנונה?

שריקת הסיום

נכון שהכדורגל בתאילנד נחות אפילו ביחס לרמה אצלנו, אבל מי שרוצה לראות כדורגל בטלוויזיה - זה המקום. אין משחק בליגה האנגלית שלא משודר, לצד המון משחקים מהליגות בספרד, איטליה, צרפת, גרמניה. בכל מסעדה או מועדון מסכים של 300 אינץ' המעבירים את המשחקים ואת הזמן. איל ברקוביץ' הוא שם ידוע מאוד בין התיירים הבריטים, ממש סיבה לגאווה.

זמן לסכם: מי שנוסע רוצה כמעט תמיד לחזור לשם. יש כבר אלפי ישראלים כאלה, מאות אלפים ואפילו מיליונים מאירופה. כמה קל להבין את סיפור האהבה הזה.