שינוי חברתי על קצה הלשון

מפגש חברתי הזוי ובלתי-אופייני שהזדמן לי לפני כשבועיים, חידד אצלי את התחושה שלפיה בדומה לתחומים רבים אחרים כמו חיי הלילה, האופנה והמודעות העצמית, גם בתחום הלשון והשפה אנחנו ההומואים צועדים צעד אחד קדימה ומרחיבים את גבולות הסובלנות והפתיחוּת של החברה הישראלית.

בשנת 1889 הקים אליעזר בן-יהודה, יחד עם קבוצת משכילים ירושלמית, את "ועד הלשון העברית", שלימים הפך לאקדמיה ללשון העברית. בן יהודה החל בפרוייקט הֲשָׁבָתָהּ לחיים של השפה העברית, שעד אז שימשה כלשון קודש בלבד ונחשבה לשפה מיושנת, מתה וכמעט בלתי-שימושית.

השנים לא עשו טוב לעברית - רדיפת היהודים ופזורתו של העם בגלות, הובילו לפגיעה בשפה, בתחביר ובאסתטיקה שלה והפכו אותה לשפה מנוונת. בן יהודה וחבריו החלו לשפר את העברית, להרחיב אותה ולצרף אליה מילים ומשמעויות חדשות. מילים חדשות ומרעננות צצו בזו אחר זו – בובה, משטרה, מסעדה, גננת, הגירה, חייל, גלידה, כל אלה הצטרפו למילון העברי המתהווה. סימני תחביר ופיסוק הוקמו מן המתים ושפה חדשה, צעירה ורעננה קמה לה בפלשתינה, לימים ארץ ישראל.

בדומה לחברה הישראלית, שהיא קיבוץ גלויות במלוא מובן המילה, גם השפה העברית משמרת וסופגת מרכיבים חברתיים ותרבותיים רבים אליה. זו אחת מהשפות המורכבות והסְתַגְּלָניות ביותר, והתמורות הלשוניות בה רבות ומעניינות. בדיקת התייחסותה של הלשון אל הקהילות השונות בחברה הישראלית, יש בה כדי להעיד על תמורות חברתיות ופוליטיות שונות. התופעות הלשוניות הקשורות בקהילה ההומוסקסואלית הישראלית מצביעות על התמורות האלה, כמו גם על הדרך בה אנחנו, גייז, לסביות, בי וטרנס, תופסים את עצמנו.

קוויר, גיי, גאה, עליז, מתרומם

לאורך השנים, התייחסותה של השפה העברית להומוסקסואלים דומה להתייחסות החברתית אלינו: יחס שלילי, סטיגמטי ושולל במקרה הרע, והתעלמות גורפת במקרה הטוב. התעוררות תנועות הגאווה בעולם הובילה למעתקים לשוניים שילדו ויצרו מילים כמו QUEER ואפילו GAY. המילה QUEER, במקור מילת גנאי, אומצה בחום על ידי הקהילה ההומוסקסואלית הלוחמת, והפכה ברבות הימים למילת תיאור א-פוליטית.

אצלנו, כמו במישורים אחרים, תורגמו חלק מהביטויים האלה. אך בישראל הלא-מפותחת חברתית של שנות ה-70 וה-80, הם ספגו גם את הקונוטציות השליליות שבלועזית לא תמיד היו קיימות. כך "גיי" הפך ל"עליז", יחד עם "מתרומם" שצץ כאן באופן ייחודי, ואילו "קוויר" לא הצליח לחדור אל השפה וגם היום הוא משמש בעיקר במסדרונות האקדמיה ולתיאור התיאוריה הקווירית.

עם ההתפתחות החברתית, היציאה מהארון והקבלה ההולכת וגוברת של ההומוסקסואליות בישראל, נכנסה לשימוש המילה "גיי", שנוצרה כנגזרת של המילה GAY, והיא בעלת משמעות שונה לגמרי מ"עליז". בעוד שבלועזית מדובר באותה מילה, עבורנו, דוברי העברית, מדובר בשתי מילים שונות, בעלות מטען קונטיבי שונה – האחת טעונה במשמעות שלילית, והשניה "נקייה". התהליך החברתי יצר שורה של מילים לתיאור משיכה של אדם לבני מינו: "הומוסקסואל" – כמילה 'סטרילית', כמעט אקדמית, "הומו" – כמילה שאיננה מסומנת (או טעונה שלילית, כתלות בהקשר), "גיי" – כמילה 'נקייה' ופופולרית, "מתרומם" ו"עליז" כמילים טעונות שליליות, ו"קוויר" – שהיא בעלת משמעות שונה לגמרי.

אנחנו לא אוהבים את המילה Queer. אולי מפני שהיא נשמעת קצת זרה מדי, מורכבת מצלילים שאינם ערבים לאוזן המורגלת בעברית. כך למשל, תורגמה הסדרה "Queer as Folk" ל-"הכי גאים שיש". לא "הכי הומואים שיש", ולא "קוויר בעיר", הקליט והמתבקש. המסר שמעביר הביטוי "הכי גאים שיש" הוא מסר של פתיחות, של נאורות, של קבלה ואימוץ, והבחירה הזו יש בה משמעויות רבות. לא קווירים, לא הומואים. גאים. נקי ויפה.

הקוקיצות נגד הסטרייט אקטינג

"שפה הומואית", ז'רגון או ניב אם תרצו, הופיעה בישראל כבר בשנות ה-70, והיא באה לידי ביטוי ביצירות התרבות הבודדות של אותה התקופה. ניתן למצוא אותה בספרות הישראלית המוקדמת, בעיתונות הוורודה (של תחילת שנות ה-80), במודעות ההיכרות (שם השתמשו בעיקר במונחים כמו 'ראש סטרייטי' שלימים התחלף ב'סטרייט אקטינג'), בסרטים (ובעיקר אצל עמוס גוטמן שעשה בה שימוש) ועוד. היא באה לידי ביטוי במילים בודדות ("אוחצ'ה", "קוקיצה"), בביטויים ("כואב לי הכוּס") ובתחביר או הגייה מיוחדת (מה שאנחנו מכנים 'הרמוֹת', או שימוש בלשון נקבה לגברים, למשל).

ניסיונות רבים נעשו ליצור "מילון" הומואי ישראלי, הממפה את התמורות הלשוניות ולתעד אותן, אך אלה לא הצליחו, בעיקר משום שאותה לשון היא חתרנית, היא בועטת, היא נוגדת את כל הקונבנציות והמוסכמות החברתיות – והיא עונה לקריטריונים רבים של הגדרת האנטי-לשון המשמשת בחקר השפות. זוהי לשון שעוברת בין חברים, בין מכרים ובין אנשים, והיא משמשת אותנו לתקשורת בינינו לבין עצמנו. לא ניתן למפות אותה, לא ניתן לאגד אותה במילון, ולא ניתן לעקוב אחריה ולהתעדכן בה – אלא תוך השתייכות למעגל הקהילתי המצומצם מאוד של אלו שעושים בה שימוש.

אנחנו משתמשים גם במילים שלא יסגירו אותנו, בקיצורים וסימנים מוסכמים. "אתה יוצא למקומות?", אנחנו שואלים בחור שזה עתה פגשנו באינטרנט, ומתכוונים בעצם ל"מקומות של גייז ולסביות". סטרייט תועה לא יבין את המשפט הזה. כל הומואית, אפילו מתחילה ורעננה, תבין גם תבין. אחרי חצי שעה במועדון, תמהר לברר אם הוא "אקטיבי", "פסיבי", או "ורסטילי" – מילה שכמעט ולא קיימת אצל הסטרייטים, ומתאר את העדפותיו המיניות של הפרטנר. "יש לך KY?", תברר, כשהכוונה אינה בהכרח לאותו חומר סיכה מיושן. "איזה בּוּצָ'ה היא", תגיד ה"דייקית", לחברתה ה"פֵמִית". הסטרייטים, מצדם, לרוב לא יבינו על מה לעזאזל אנחנו מדברים.

לעתים, קורה שמילה 'מחליקה' החוצה מתוך השפה ההומואית, אל הסלנג המקומי, אבל כמעט תמיד היא עוברת תהליך של "פישוט" והתאמה לקהל הסטרייטי המסורתי, ותבניות הומואיות כמעט שאינן משפיעות על החברה הכללית – וזאת למרות הסבירות הגבוהה להשפעה הדדית. כך לדוגמה השימוש בלשון נקבה לפנייה או תיאור של גברים. בעוד שהומו יכול לכנות עצמו "מהממת" ו-"הורסת", סביר להניח שסטרייט מזדמן לא יכנה עצמו או את חבריו באותו האופן. השימוש בנקבה הוא טאבו חברתי, כמעט פוליטי, בחברה הישראלית, וגם כאן אנחנו משמשים בחוד-החנית של שחרור השפה.

הביקורת על השפה העברית מובעת גם במשפט כמו "מה איתֶ'ך" (במלרע), המשתמש במתכוון בצורת ביטוי שאיננה נכונה ובהגייה שגויה, והופך את הביטוי ליחידה תקנית בז'רגון ההומואי. זוהי התרסה נוספת נגד השפה וביקורת שלנו עליה. בכך שאנו מסרבים לשחק לפי כללי הלשון, אנחנו מסמנים את ההתרסה שלנו וטוענים שהיא לא מספקת אותנו כחברה, כציבור. זהו טיבה של אנטי לשון מסוג זה. אבל לכל שחרור וכל מאבק יש גם מחיר - גם בקרב עצמנו אנו מתייחסים באופן שלילי אל מי שמשתמש בלשון נקבה, ומצמידים אליו את מילת התואר "אוחצ'ה", שבעבר שימשה בתפקיד המילה "הומו", ואילו היום היא משתמשת בתפקיד המילה "הומו-נשי", ונושאת קונוטציות שליליות.

בחירות לשוניות נפלאות

באופן בלתי מודע, אך רצוני ומתריס, אנחנו עורכים בחירות לשוניות המרחיבות את גבולותיה של הלשון העברית ומעבים אותה. בעוד שהציבור הרחב נאחז במילים לועזיות מתורגמות או שאולות כמוצא שלל רב, אנחנו יוצרים מילים חדשות, משחקים בכללי התחביר והדקדוק, ומותחים עקב כך ביקורת על הלשון העברית האטומה, המפלה לעתים, והסוגרת.

כל אוחצ'ה וכל קוקיצה שמדברת לאחיותיה בלשון נקבה היא צעד נוסף במאבק, בהרחבת גבולותיה של החברה וההתייחסות שלה אלינו. כשם שהיציאה מהארון והתגברות כוחה של התנועה ההומו-לסבית הישראלית הובילה ליצירתן של מילים חדשות, שאינן נושאות מסרים שליליים, לתיאור הקהילה הגאה, כך גם האנטי-לשון ההומואית שלנו מובילה לסוג אחר של חברה, לסוג אחר של תרבות. במקביל ובסיוע המאבק החברתי שלנו, "מכבסת המילים" החברתית הזו מוציאה מילים ישנות מהארון או ממציאה אותן מחדש, מכבסת, ותולה אותן לשימוש חוזר, כשהן חפות ממטענים שליליים.

על כן, השימוש בלשון נקבה ובמונחים 'הומואיים' הוא הרחבה של גבולות המאבק החברתי, הפוליטי, התרבותי והערכי שלנו. כמו שהטרנסג'נדרים היו הראשונים לעלות על בריקדות ולשאת את דגל הגאווה בגאון ולמחות על האפליה נגדנו באירועי סטונוול, כך גם דוברי לשון הנקבה, דואבי הכוּס המהממים והמעלפים, עושים כאן שינוי חברתי, ממש על קצה הלשון.

מהממות כולנו.

יעוץ מדעי: אורנה בר נתן, האוניברסיטה הפתוחה.