האם המחשב הנייד יירש את השולחני?

מותו של המחשב השולחני - לפחות כפי שהכרנו אותו - הרבה יותר קרוב וודאי מכפי שאפשר לחשוב. אם להאמין לתחזיות, אחד מכל שלושה מחשבים שיימכרו השנה בארה"ב יהיה נייד. אם קצב הגידול הנוכחי יישמר, הניידים יחזיקו ברוב השוק כבר ב-2007.

כמובן שלשאר העולם המגמה הזו תגיע באיחור מסוים. אבל יותר מסימן או שניים מראים שטרם הגענו לשיא המגמה, וייתכן שהתהליך יהיה מהיר מכפי שמעריכים. המציאות בדרך כלל מכה את התחזיות, ובמקרה הזה אנחנו נוטים לחשוב שטרם ראינו את הלבלוב האמיתי של הטכנולוגיות הניידות - מה שאנחנו רואים היום הם רק ניצני התופעה.

עוד בסדרת כתבות זו:

• מחשבים ניידים מומלצים.
  
• ההיסטוריה המלאה של המחשבים הניידים.

קצת היסטוריה

המחשב הנייד הראשון לא היה PC אפילו. ה-Osborne 1 הוצג באפריל 1981, ארבעה חודשים לפני ש-IBM חשפה את המחשב האישי שלה. שנה וחצי מאוחר יותר הציגה חברה צעירה בשם קומפאק את ה-PC הנייד הראשון: קופסת פח שבליבה מעבד 8088 של אינטל, מצויידת ב-128KB זיכרון, כונן דיסקטים 5.25 אינץ' וצג מונוכרומטי בגודל 9 אינץ'.

במרץ 1983, כשהגיע למדפים, עלה הנייד של קומפאק 3,000 דולר בלבד - הכי קרוב שנייד הצליח להתקרב למחיר של שולחני, במחירים של אותם ימים. זה יכול להסביר מדוע נמכרו 53 אלף יחידות ממנו, מה גם שמבחינת תצורת החומרה שלו, הוא לא נפל בהרבה מרוב המחשבים של התקופה. היה לו חיסרון פעוט אחד: הוא שקל 12 ק"ג.

הנייד הראשון עם צג שטוח סביר, שהגיע לשיווק המוני וגם הצליח, היה הדגם הרביעי של קומפאק, שהוצג ב-1987. זה היה צג פלזמה בגודל 10 אינץ', ומחירו עמד על 5,000 דולר. במשקל שמונה ק"ג, ובמחיר כפול מה-PC השולחני הכי מצוייד של אותה תקופה, הדגם היה מספיק מרשים כדי למכור כמיליון יחידות. מצד שני - להישג הגיעה IBM עם PC שולחני כבר ב-1981. רק ב-1991, שמונה שנים אחרי, החלו יצרני המחשבים הגדולים להיכנס לתחום.

התובנה הכי מפתיעה בניתוח ההיסטוריה של המחשב הנייד, היא שמאז ועד היום, לא השתנה הרבה. נכון שמהירויות השעון ונפחי הזיכרון גדלו במהירות, ולמשחק הצטרפו מסכים צבעוניים, מאיצים גרפיים, כוננים אופטיים ושפע של טכנולוגיות - אבל הפער בין המחשב השולחני לנייד לא השתנה הרבה: המחשבים הניידים עדיין עלו פי שניים, ותמיד פיגרו אחרי הנייחים מבחינה טכנולוגית.

השינויים העיקריים היו בהנדסה, ובחומרה הייעודית שפותחה עבורם, שאפשרו להם לשקול שלושה ק"ג או פחות. מצד שני, גם שלושה ק"ג הם הרבה לסחוב כשמדובר במחשב שעולה פי שניים למרות שהוא נחות טכנולוגית, והסוללה שלו נגמרת אחרי שעתיים של שימוש.

ניידי הוויטרינה

בהתחלה אפשר היה לראות אותם רק בתערוכות גדולות או באירועים עסקיים למנהלים בכירים במיוחד. אחר כך אפשר היה להיתקל פה ושם בסטודנטים - לרוב עשירים ו/או ראוותניים במיוחד - שקירקשו על המקלדות במקום לרשום על נייר. פה ושם החלו להשתמש בהם טכנאי שטח, אנשי תמיכה ומפתחים עצמאיים, שנדרשו למחשב בכל מקום.

בימי הבועה זכה הנייד לעדנה - אם היה לך ThinkPad, זה היה סימן שאתה יקר למישהו. אם היה לך VAIO, זה אמר שהסטארט אפ שמשלם לך משכורת מצפה למשקיע גדול. הנייד קיבל את מקומו כסמל סטטוס. נכון שהוא היה שימושי להדגמות, איפשר להתחבר לאינטרנט מכל מקום, ושימש סופרים, עיתונאים וסטודנטים כדי לכתוב בדרכים, אבל במרבית המקרים ההשקעה התקשתה להצדיק את עצמה.

כדי שהמחשב הנייד יהפוך שימושי ואמין מספיק ויצדיק את ההשקעה, היה על הרפטואר של הטכנולוגיות הניידות להתפתח ולהבשיל כ-15 שנה. לנייד נדרשו דיסקים מגנטיים קטנים יותר (2.5 אינץ'), עם טכניקות יעילות לבלימת זעזועים. נדרשו כוננים אופטיים דקים, רכיבי זיכרון קומפקטיים, ממשק הרחבה, וכמובן: מעבדים חסכוניים בזיווד קומפקטי, שאינם מתחממים.

כל זה, לפני שהזכרנו את טכנולוגיית LCD, שהתפתחה לאט, ולפני שנגענו בהיבטים השונים של הנדסת האנוש והקושי ליצור מחשב נייד שיהיה נוח לשימוש. במשך שנות התשעים הצטרפו למקלדת עכברים ניידים, גלגלות Trackball, משטחי TouchPad, וה-Pointing Stick של IBM - שורת אמצעי קלט שרק מעטים הצליחו להתרגל אליהם.

בין המומחים היו כאלה שהטילו ספק בעצם האפשרות שהמחשב הנייד יצליח אי פעם לחרוג מהנישות העסקיות המוגבלות עבורן נוצר. צריך, הם אמרו, להיות עשיר מאד, נייד מאד, ותלוי במחשב, כדי לסחוב ולהשתמש במחשב נייד.

ניידי בית הקפה

אף בר דעת לא יאמר זאת היום. המציאות משתנה, והיום רואים מחשבים ניידים אצל הרבה אנשים שעד לפני שנים מעטות ייצגו את האנטיתזה למשתמש הנייד. תל אביב למשל, היא עיר שאחוז הסטודנטים בה גבוה יחסית, וכך גם אחוז הצעירים הרווקים האמידים. סביר להניח שלו היה נערך מחקר מתאים בירושלים, חיפה או באר שבע, היה נמצא מתאם בין הקירבה לאוניברסיטה לבין שכיחות הניידים. ברוב הערים הגדולות במערב הסטטיסטיקה מחמיאה עוד יותר.

הסטודנט הנייד הוא כנראה קצה הקרחון של תופעה רחבה יותר: המחשבים הניידים נמצאים לא רק בשימושים עסקיים, אלא גם אצל משתמשים פרטיים. אלו משתמשים צעירים, ששייכים לדור אחר, ושהמוטיבציות ה"כלכליות" שלהם, אינן לטווח הקצר. הם לא מחזיקים במחשב נייד כי הוא מאפשר לעבוד בכל מקום. הם רכשו אותו כי הוא מתאים לסגנון חייהם. על כל המשתמע מכך.

אי אפשר להפריד את המרכיב הסוציולוגי. חלק מהצעירים שמחזיקים במחשב נייד עושים זאת מאותה סיבה שצעירים במאה הקודמת החזיקו ספר שירים בכיס. מלבד זאת, המחשב הפך למרכיב בהרגלי הפנאי, וכולנו מעדיפים שהרגלי הפנאי יהיו ניידים. לסטודנט טיפוסי, שבשעות הפנאי יושב ולומד או מבלה בבתי קפה, או גולש באינטרנט - המחשב הנייד הוא פתרון מושלם.

לחלק ב' של הכתבה.