אלף מילים: מונולוג של תמונה

הרשו לי למחות על חוסר רגישותכם, בני אנוש נצלנים! כל כך הרבה שנים חלפו מאז הדַגֶרוֹטַייפּ הראשון, ואני, בתמימותי, סברתי שהתפתחתם והתעדנתם עם הטכנולוגיה המשתוללת שאתם כל כך גאים בה, אך לצערי הסתבר לי שכל חידוש נוסף רק מחזיר אתכם אחורה. הזלזול, חוסר ההערכה, הקלילות הנאלחת. כאילו לעד נשרתכם נאמנה!

לפעמים, בחלומותי הפרועים, אני מביעה משאלה שכל העדשות בעולם ייאטמו ולא תוכלו לעשות דבר בעניין. אולי אז תביעו חרטה ותבטיחו שלא תתעמרו בנו, למרות שגם אתם וגם אני ואחיותי - כולנו יודעים ערכה של מילת אנוש מהו. וכאן אני מגיעה לטענה הראשונה שלי כלפיכם: אינני יודעת מי היה האוויל שהחליט שאני שווה אלף מילים, ולו הייתי יודעת לבטח הייתי מוצאת דרך להתנקם בו בחדר החשוך. ברור לי למה התכוון האוויל. הוא חשב שהוא מחמיא לנו. כאילו ההשוואה לאלף מילים תמלא אותנו תחושה של סיפוק וגאווה, כאילו אלף הוא הכמות האולטימטיבית של מילים שניתן לשפוך על תמונה.

שטויות! הרעיון הזה הוא מדמנה המתחפשת לדימוי מחניף, ואנחנו לא נופלות בפח הזה. אני דורשת לשנות את האמרה, הפתגם, המכתם או כל ניסוח תקין פוליטית שתצמידו לעניין אלף המילים, ולקבוע שתמונה שווה מאה אלף מילים, לפחות!

הרי תסכימו אתי שכשאדם מתבונן בתמונה, אין לדעת אֵילו תחושות מציפות את נפשו ואילו מחשבות נודדות בראשו למראה ההתרחשות המתועדת בה - ערך סנטימנטלי, מזכרת נוסטלגית, גילוי מסעיר, אלף ואחד סיפורים ופרשנויות - ברור שלא ניתן לאמוד אותן באופן כמותי. יתרה מזאת, להגבילן לכמות מילים מסוימת.

נפלה בחלקי הזכות להיות תמונה כזאת - שנויה במחלוקת, מובנת לאחדים ומסתורית בעיני האחרים. יכולתי להמשיך לנאום על אודות העוולות שאתם גורמים לנו, אך הזמן דוחק בי, לכן אתרכז בסיפורי שלי. נולדתי בוויילס, שלושים דקות נסיעה מבנגור, לצד אכסניה יפהפייה בברינגוויננט, ב-13.08.91 בשעה 11:37, לאמא אולימפיה ואבא קודאק. שתיים מתוך עשרים ושלוש אחיותי נשרפו בגלל חוסר מקצועיות, וכך נותרנו עשרים ושתיים אחיות הנתונות לחסדו של המיילד, איש מכירות העונה לשם קובי. קובי ואשתו יצאו לחופשה עם צמד חבריהם הטובים, סופ-ר ומורה לאנגלית אשר נישאו זה לא כבר. אתר הולדתי היה כר דשא ירקרק, ספוג טל ושלושה בדלי סיגריות מוכתמים באודם ארגמני, שמאחוריו השקיפה צלע הר ענקית על הים שלמרגלותיה, כך שכר הדשא הרענן גבל למעשה בקו המים. השמים היו מעוטרים בענני נוצה למכביר, והרוח שנשבה נשאה עמה בשורה של סתיו המקדים את זמנו.

במרכזי ניצבו הסופ-ר והמורה, הוא במכנסי ג'ינס דהויים וחולצת טי אדומה, גבר רזה ששערו החום קצוץ, עיניו כחולות וגדולות ועצמות לחייו בולטות, היא בשמלת קטיפה סגלגלה, אישה רזה ששערה השחור החלק נעצר בכתפיה, עיניה כחולות ומלוכסנות, לחייה מלאות וצווארה ארוך וברבורי, ושניהם עומדים מחובקים בחיוך אל מול אמי. כשלחץ קובי על הכפתור צחקקה אמי במשובה, כנראה חזתה את התקרית המשעשעת. רגעים ספורים לפני שהחליטו להצטלם ביקרה כבשה מקומית בכר הדשא וסעדה את ארוחת הבוקר, נפטרת באותה העת מארוחת הערב.

 השניים שתפסו את מקומה לא ניחשו על מה הם דורכים, ומן הסתם זו הסיבה שלא ייחסו חשיבות לפעייתה המאושרת כשהציצה בהם מאחורי עץ גבוה וראתה את האישה מחליקה על ארוחת הערב, הגבר אוחז בזרועה למנוע את הנפילה, השניים מתפקעים מצחוק ונופלים, מתבוססים בכדורי מעיה הזיתיים. אמי הצליחה לקלוט ברחמה בדיוק את רגע המעידה המלווה בצחוק אדיר, ולמרבה המזל הביטו השניים בקובי, כמו מבקשים ממנו לחכות עם הצילום, אך הוא ניצל את האפיזודה המבדחת וצילם שלוש תמונות רצופות. שתיים מהן, כפי שציינתי קודם, נשרפו, ורק שפחתכם הנאמנה ניצלה, לא החיבוק היציב רגע לפני ולא ההתבוססות בגללים רגע אחרי, אלא המעידה הקומית. אם איני טועה, בני הזוג שמחו להשאיר את התמונה בידי קובי ואשתו, ולמעשה שכחו ממני לחלוטין, אולי מפני שהיו להם מספיק תמונות משל עצמם, ואולי משום שצולמתי במצלמתו של חבר שהתעקש לפתח בעבורם עותק וכתוצאה מטעות רשלנית השליך את אבי לפח לאחר הפיתוח הראשון, ונותר, לתדהמתו, עם עותק אחד ויחיד שלי, כך שניתן לקבוע בלי להשתחצן שאני שורדת מטבעי.

ובעניין ההישרדות, הרשו לי להרחיב מעט. לכל תמונה מובטח, רגע לפני היוולדה, שתתקיים לעד. הרי זו התכלית של קיומנו, חיי הנצח. אנו פיסות החיים שבחרתם לשמור. אבל איך, לכל הרוחות, אנו אמורות לחיות לנצח אם אתם נותנים לנו להעלות אבק, להצהיב, להתפורר, להיקרע, להישרף ולמות? הרי בעולם צודק מזמן היו מעמידים אתכם לדין על התעללות!

הקובי הזה מצלם, לא שם לב ששערה מרדנית בורחת מתוך הקוקו הרשלני שלו ומדלגת אל רחם אמי ברגע הקריטי - זו התעללות! לנצח תישאר השערה התלושה הזאת בפינתי הימנית העליונה! כבר נופצה בועת השלמות, ועוד לא דיברתי על היחס הנפשע של אשתו ושלו כלפי. הבאתם אותי לעולם, תודה רבה באמת! דחפתם אותי בתוך אלבום אחיות, שוב תודה. עשר שנים לא פתחתם את האלבום אפילו פעם אחת, ואתם יודעים מה? לא אכפת לי מהפגנת האדישות, אני מסוגלת לבלוע את העלבון, אבל שמעתם פעם על אוורור? נראה אתכם סגורים בביתכם עשר שנים בלי לפתוח חלון. למה אינכם מבינים שצריך למסגר כל אחת ואחת מאתנו ולהניחה במקום בולט, כמו התמונה הקיטשית ההיא שלכם עם הילד, שדרך אגב, סובל מתת משקל, אם לא הבחנתם בכך.

עשור אנחנו נחנקות בתוך ארון המתים שהמצאתם בעבורנו, בריות מבריקות, ואתם עדיין לא תופסים. מילא התמונות שלכם מחובקים בטירה ההיא בקרדיף, מילא כל תמונות הנוף הריחניות, מילא כל אלה, אבל שכחתם על מה היא דרכה, אשת הסופ-ר? כל אחיותי סולדות ממני, מעקמות את האף ומשתוקקות שאסתלק מחברתן. אז למדתי לחיות עם המעמסה, ואפשר לומר שגם אחיותי סתומות החוטם כבר התרגלו לניחוח, ופתאום, לאחר עשור, אתם מחליטים לפתוח את האלבום ולשלוף אותי החוצה. איזו התרגשות. מישהו סוף-סוף מתייחס אלי. אחיותי נושמות לרווחה, והכול תוהים לאן מועדות פני.

למרבה הזעזוע, אתם נותנים אותי לזקן הטרחני ההוא, ואני לא רוצה אפילו להתחיל להתייחס לדברי הנאצה שלו בגנות התיעוד, רק אאחל לו סניליות קשה וחיים ארוכים. ברגע שדחף אותי הצייר המעצבן לכיס מכנסיו ידעתי שאני בסכנה. חודש שלם שכבתי בכיס שלו, משתגעת משעמום. רציתי לצרוח ממתי מקפלים תמונה? ממתי?!, אבל המטומטם חטף שבץ והייתי צריכה לעמוד בפרכוסיו הדוחים. טוב שמכריחים את החולים ללבוש מדים. אחרת הייתי שוכבת חודש שלם בבית החולים המדכא. למזלי לקחה אשתו את המכנסיים הביתה והשליכה אותם על הכורסה בחדר האורחים. ככה, חודש, על הכורסה, כאילו הייתי חפץ חסר ערך. בתום החודש הגיעו קובי ואשתו לביתה של אשת הצייר וביקשו אותי בחזרה. הם מלמלו משהו בקשר לכך שאני התמונה היחידה של הסופ-ר והמורה שנמצאה ברשותם, והם ישמחו להשיב אותי לאלבום. הזקנה לא בזבזה זמן, פשפשה בכיס והחזירה אותי למיילדַי.

ברגשות מעורבים שבתי לבעלַי. מצד אחד כעסתי על הדרך שבה מיהרו להיפטר ממני לפני חודש, אך מצד שני, חזרה לארון המתים עדיפה על פני רביצה חסרת מעש בכיס מכנסיים מרופטים, במיוחד אם מביאים בחשבון את סיפורי הזוועה ששמעתי על מכונות כביסה. אשתו של קובי הניחה אותי בתוך תיק הצד שלה, ומאותו הרגע השתנה גורלי. הם הודו לאשת הצייר והחליטו לעצור בבית קפה בדרכם הביתה. הם בילו שעה בבית הקפה, מאושרים שהצליחו להשיב אותי אליהם, וכשכבר עמדו להזמין את החשבון אמרה האישה שהיא הולכת לשירותים, אך תתעכב רק דקה. קובי צחק והצטרף אליה. החיוכים הגנובים לא נעלמו ממני. זו לא היתה הפעם הראשונה, וספק אם האחרונה. אבל היתה זו הפעם האחרונה שראו אותי.

כן, לא חלפה דקה והרוח נחלצה לעזרתי. משום מקום היא הגיחה, רוח חזקה וקרה שהרימה אותי משפת המדרכה ןצירפה אותי לשתי שקיות ניילון במעופן המאולתר. לראשונה בחיי חוויתי תחושה משחררת של חופש - בלי אלבומים, בלי מסגרות, והכי חשוב, בלעדיכם, אנשים. נהניתי מכל רגע, למרות שחששתי מהנפילה. וזו אכן הגיעה בשעת ערב מוקדמת. הרוח התעייפה, ואני מצאתי את עצמי נפרדת מחברותי הארעיות ונוחתת בכניסה לתחנה המרכזית החדשה. ניסיתי להתחמק מבין הרגליים השועטות, ולפתע הרגשתי יד קטנה מרימה אותי. הבטתי בו וצרחתי. ילד. ילד. הם הכי גרועים. בלתי זהירים, שובבים, אכזריים ומלוכלכים. האצבעות שלו היו שמנוניות, ואני זוכרת כמה נגעלתי כשתפס בי ומרח בקצוות שלי חומר שהריח כמו שומן כבש מתובל בבצל. כמעט הקאתי. כל כך רציתי שישליך אותי, אבל האידיוט הקטן קיפל אותי וטמן בכיס.

האישה שלידו זירזה אותו והשניים נכנסו לתחנה, ירדו במדרגות הנעות והמתינו לאוטובוס. המטונף לא הפסיק ללטף אותי בתוך הכיס, ואני לא הפסקתי לקלל את קובי. כשהגיע האוטובוס הם עלו, שילמו והתיישבו. האוטובוס יצא לדרכו. הוא שלף אותי מכיסו ובחן אותי כמו איזה מרגל, ופתאום הוא הרים את ראשו ונעץ את מבטו באישה שישבה מולו. האישה שלידו שאלה אותו משהו, הוא לא ענה, היא הביטה בו ואמרה לו שזה לא מנומס לנעוץ מבטים.

הוא לחש משהו באוזנה והראה לה אותי. היא סקרה אותי, סקרה את האישה מולה, פנתה אליה ואמרה משהו כמו, "סליחה, אני חושבת שהפלת את זה..."

האישה חייכה בחוסר הבנה, נטלה אותי, קימטה גבות והודתה לה. הזאטוט התחיל לבכות כמו משוגע, "זה שלי! זה שלי!" האם הנבוכה ביקשה ממנו להירגע. האוטובוס עצר. האישה ירדה, התבוננה בי שוב, הפעם בריכוז, התכופפה, פתחה את התיק וזרקה אותי פנימה. עברו כבר יומיים ואני עדיין בחושך. אני מקווה בכל לבי שהיא תתייחס אלי יפה, ולכל הרוחות, שתוציא אותי מהמקום האפל הזה.