ימי האינטרנט האיטי: לבהות בדפים היורדים

בבוקר אחד בשלהי 1994, הגיעה אליי המעטפה המיוחלת - מרופדת ובה צרור דיסקטים 1.44, עם תוכנות ההתחברות לרשת. ביד רועדת קראתי את דף ההסבר, המודפס במדפסת סיכות. פעלתי בדיוק לפי ההוראות, התקנתי, התחברתי, והקלדתי כתובת URL לראשונה בחיי. וחיכיתי.

אחרי המתנה ארוכה כנצח, בסיומה מצאתי את עצמי מול מסך ובו כמה פסים דקיקים של גרפיקה צבעונית, הבנתי שיש לי בעיה כלשהי. אחרי מאמץ, הצלחתי למצוא איש מקצוע מומחה ששאל אותי בלי למצמץ באיזה מודם אני משתמש. "2400bps?!" הוא נזעק כששמע את התשובה. "לא, זה בפירוש לא מספיק!" הוא אמר במשהו שבין חרדה לתחושת קבס, "אתה חייב להשתמש במודם 14,400 לפחות".

וכך, כמדומני שבאותו ערב ממש, נפרדתי ממודם ה-2400 האהוב שלי, ששרת אותי בנאמנה במשך שנים, לטובת מודם 14.4K מהיר כסופה. ולרגע אחד, בזמן הההפעלה מחדש לאחר ההתקנה, אני זוכר איך חשבתי לעצמי בסיפוק שנכנסתי לעידן האינטרנט המהיר.

עם כל הנוסטלגיה וראשוניות החוויה, חייבים להודות על האמת: כל תקופת המודם האנלוגי נראית בדיעבד כמו חלום רע, או כמו בדיחה גרועה. מי בכלל חשב שאפשר לגלוש - שלא לדבר על הורדת קבצים ומדיה זורמת - במהירות של 2KB, או 4KB ביום טוב ועם מודם מהיר?

וכמובן, בימים הראשונים של האינטרנט חשב כל בונה אתרים שרק הוא יודע איך עושים את זה, וכמעט כולם עשו את זה צבעוני וכבד ובומבסטי. לא מפתיע, בדיעבד, שרוב הגולשים נעצרו בעמודי הבית ורוב האתרים של אותם ימים שקעו אל תהום הנשייה.

רק מתישהו ב-1997, כמדומני, פורסם מחקר חדשני לפיו הגולש הממוצע לא ימתין לדף אינטרנט כדי שייטען יותר משמונה שניות. בסופו של דבר, הביאה התובנה הזו לשינוי מהותי לא רק באופן שבו אתרי אינטרנט נבנו ונבנים גם היום, אלא גם לשינויים בתקני HTML ובטכנולוגיות הדפדפנים.

אם הגולש מוכן להמתין 8 שניות, אולי רק קצת יותר, אז עמוד הבית צריך להיות קל ועד שייטען הכרחי להראות לו משהו - קצת טקסט, מסגרת של תמונה שתרמוז "אנחנו עובדים על זה". ואין ספק שגם ה-Cache, הפרוקסי, ועוד כמה חברים, חייבים את תהילתם לימים ההם.

ועדיין, ההמתנה לדפים שירדו נותרה מורטת עצבים. אני מניח שלא מעט אנשים פיתחו פזילה עצבנית, רק מהצפייה המתמדת בשורה בפינת המסך, שמנתה את מספר הפריטים שנותרו לטעינת הדף.

אבל הזחילה של האינטרנט האיטי לא התחילה ולא הסתיימה בנפח הקבצים או ביכולת של שרתים מרוחקים להגיש דפים, ואפילו לא במהירות המגוחכת של המודם האנלוגי.

בעיית הביצועים התחילה ב-Backbone, שדרת האינטרנט הגדולה בארה"ב, שצריכה הייתה לשרת פתאום מיליוני גולשים חדשים שהופיעו כמו בין לילה. היא המשיכה ברוחב-הפס המגוחך בין אותה שדרה לבין ספקי האינטרנט, וביחס שערורייתי בינו לבין מספר המשתמשים. מאחורי קו T1 אחד של ספק לחו"ל - כלומר בערך 1.5Mbps, שאפשר לקבל היום תמורת 60 ש"ח - התייבשו אלפי גולשים, לעיתים רבבות. לא משנה כמה חזק פתחת את הברז - כל מה שיצא היה קילוח דק.

בתווך, הפריעו בעיות תשתית שבמבט לאחור נראות ממש מגוחכות. למשל העובדה שבמהלך כל 1995 היו ספקי האינטרנט מחוברים לחו"ל, אבל לא זה לזה. כך, כששלחת דואר אלקטרוני לחבר שהיה מחובר לספק אינטרנט אחר, או גלשת לאתר שאוחסן על שרת של ספק אחר, המידע טייל מסביב לעולם - לחו"ל ובחזרה - לפעמים כדי לעבור כמה בלוקים. צומת האינטרנט הישראלי (IIX) פתר את הבעיה הזו כבר ב-96', כשחיבר בין הספקים באמצעות נתב פשוט וכמה קווי נל"ן פנים-ארציים. אבל הוא לא פתרה הרבה בעיות תשתית אחרות.

לא מפתיע, לכן, ששדרוג המודמים הועיל רק במעט. מה גם שמהר מאד התברר שקווי הטלפון של בזק, שלא תוכננו לשמש כשתשתית לתקשורת נתונים, לעיתים קרובות לא היו איכותיים מספיק כדי לתמוך במהירויות החדשות של המודמים. וכשכל הבעיות הללו נפתרו, התברר שהטכנולוגיה מיצתה את עצמה. מודמי ה-56K, גם כן לא ממש מהירים-כברק, סימנו את הגבול העליון של מה שאפשר להשיג עם חיבור מהסוג הזה.

בעסקים, שהיו מוכנים לשלם הרבה יותר כדי לקבל קצת יותר אינטרנט, אפשר היה למצוא עד סוף שנות התשעים חיבורי Frame Relay, סיפרנת, ישראנט ושאר ישראבלופים, שברוב המקרים היו איטיים ומתסכלים באותה מידה.

ישראנט, תשתית נל"נית אנלוגית כמו המודם, הייתה הכי מיושנת וירודה. סיפרנת, אחותה הדיגיטלית, הציעה קצבים יציבים יותר אבל הייתה יקרה. Frame Relay, השיטה החדשנית שבזק דחפה, הייתה אולי הסמל לגיחוך שבתקופה: שילמת פעמיים - פעם על מהירות הקו התיאורטית ופעם על רוחב-הפס המובטח, מה שנקרא "CIR". את שתי המהירויות יכולת לנצל לעיתים נדירות.

במונחים של תחילת 1996, על קו 128K עם קצב מובטח של 64K, שילמת כ-1,000 ש"ח לחודש. מעט מאד בתי עסק נתנו לעובדים שלהם יותר מזה, גם שנים אחר-כך. עכשיו נסו לדמיין לעצמכם עסק ובו עשרות עובדים שמחובר בקו כזה. זה היה איטי עד יאוש.

למרבה המזל, עבר זמן ארוך יחסית עד שכל מיני חברים לעבודה גילו את נפלאות הורדת הקבצים (ומאוחר יותר את השימוש בנאפסטר, iMesh או Audio Galexy), והתחילו לשתות את הקו. אבל מרגע שזה קרה, אפשר היה לראות בכל חברה ממוצעת, לפחות פעם ביום, עובד עצבני מסתובב בין המשרדים ושואל "מישהו מוריד קובץ?", "מישהו משתמש באינטרנט?". כמו שצועקים מהמקלחת כשמישהו פותח ברז במטבח.

ברשת הבנות לא יורדות

האכזבה הכי גדולה אולי, הייתה שירותי ה-ISDN. ניסויים הראו שבאופן מעשי הגלישה בטכנולוגיה הזו מהירה פי חמישה אבל במחיר של החל מ-35 דולרים לחודש, לא כולל התשלום בזק, לא היה לה סיכוי.

וכך, בשעה שהבחורה האדמונית של ISDN-Net פיזזה על המסך בלבוש מינימלי וצעקה "עכשיו! עכשיו!" באיטלקית, גילו בהדרגה עוד ועוד גולשים שהרשת היא - איך לומר בעדינות - חרא של מקום לחפש בו פורנוגרפיה. לא בגלל שלא הייתה מספיק כזו ברשת, אדרבא, הייתה המון. פשוט בכסף ובזמן שלקח להוריד כמה תמונות באיכות טובה למחשב שלך, יכולת לנסוע לעיר אחרת ולקנות מגזין כרומו עם אותן תמונות. פרס התנחומים - היכולת של המודם להתמודד עם יישומים טקסטואליים בעיקרם - עשה טוב להרבה טכנולוגיות ומוצרים, כולל ICQ, למשל.

זו גם הייתה הסביבה המאתגרת שבה צמחו (מתחילת 1995 ואילך) שירותים, טכנולוגיות וכלים שאיפשרו להציג באתרים או להעביר ברשת טלפוניה (InternetPhone של ווקלטק), אודיו (RealAudio), וידאו (VDOnet מרעננה, עה"ש) ואנימציה (Flash של מקרומדיה). אלו ואחרות, תרמו לרשת את הקונספציה הפשוטה: כוח העיבוד של המחשבים בקצוות יכול לפצות על רוחב-הפס שבדרך, ולכן הפתרון לשימושי זמן-אמת טמון בדחיסת נתונים.

בעקיפין, זו כנראה התובנה שתרמה להגירה של טכנולוגיית דחיסת אודיו נשכחת, מעולם ה-DVD אל הרשת. בספרים קראו לה MPEG2/Layer3. אנחנו הכרנו אותה בתור "MP3".

רווחה מסוימת הגיעה בהדרגה, מאמצע 1998 ואילך. שירותי ה-Flat Rate הלכו והבשילו, עד לגירסת ה-99 ש"ח שהכרנו כ"חופשי חודשי". היא פתרה לפחות את עניין ההוצאה הבלתי נסבלת על החיבור. אחר-כך, נפרש קו התקשורת הישראלי החדש MED-1, שהכפיל בין לילה את רוחב-הפס של ישראל לעולם פי שלושה, ולאחר מכן פי 20.

קו התקשורת הזה, והכניסה של ספקיות התקשורת הבינלאומיות לענף שירותי האינטרנט, פתרו את בעיית רוחב-הפס לחו"ל. הוזלת הקווים הפנים ארציים, כולל ההוזלה הדרמטית של שירותי ה-ISDN בתעריף קבוע (שהפכו נפוצים בבתי-עסק), איפשרו להתחבר לאינטרנט במהירות נסבלת, איכשהו, לפחות במקום העבודה אם לא בבית.

בבית, המשיכו אלו מאיתנו שהתעקשו לעשות את זה, לבהות בדפים בשעה שירדו באיטיות. כל התעשייה דיברה על "Broadband", ואחרי זה על "פס-רחב" ו"אינטרנט מהיר", ובזק כמו גם חברות הכבלים כבר עסקו בניסויים אינטנסיביים.

אבל אצלנו, כבר אמרנו, דברים קורים לאט. משרד התקשורת נתן לבזק רשיון לספק שירותי ADSL רק באוקטובר 2000. שנה נוספת עברה עד גם חברות הכבלים הורשו להיכנס למשחק. כך קרה שבתחילת 2002, שלוש שנים אחרי שהתחילו ניסויי הפס-הרחב בישראל, היו אצלנו פחות מ-50 אלף חיבורים מהירים ורמת המחירים הייתה עדיין גבוהה מדי. רק בקיץ 2002 החלה תחרות המחירים האכזרית שבזכותה הגענו לאן שהגענו: הכפלה של מספר חיבורי האינטרנט המהיר פי 15 בתוך שנתיים.

כ-900 אלף בתי-אב בישראל מחוברים היום לאינטרנט מהיר. זו הצלחה פנומלית, שמעמידה את ישראל במקום השני או השלישי בעולם בתחום, ומפצה קצת על הדרך הארוכה והמפותלת שעברנו. אבל קשה להימנע מהמחשבה שזה יכול היה לקרות הרבה יותר מהר, בכל המובנים.

ועוד נשאר מקום לשיפור. כמו הערוץ הנכנס, שבגלל מגבלות מסורתיות של ה-DSL האסימטרי עדיין איטי פי 8 עד 16 מהערוץ היוצא. או העובדה שלא כל הספקים נותנים ללקוחות שלהם את המהירות עליה הם משלמים, בכל זמן. הבעיות האלו ואחרות, כמו שמקובל אצלנו, יפתרו - אבל לאט.