קילומטר ויומיים לפני השקיעה

 "אהם, למעשה, אם להתחיל לסכם את היחס בין רוצחים סדרתיים ומשוררים, את הדמיון בין שתי הקבוצות האלה, אפשר לדבר על התכלית שניכרת בכפייתיות שלהם. גם המשורר וגם הרוצח הסדרתי מחפשים ליצור סצנה, או זירה, שמורכבת כולה ממערכת סמלים, אבל החוויה שמשוחזרת שם, שוב ושוב, מצויה מחוץ לזירה. כמעט תמיד החוויה היא כאב, שיברון לב, אובדן, עלבון. אני מתאר לעצמי שמילים יותר חזקות נדרשות פה, כי התוצאות, לפחות במקרה של הרוצח, איומות ונוראות. אבל לא המילים הן שיש להן עוצמה, אלא העולם הרגשי, שנדמה שמשהו כמו עלבון או כאב מקבלים שם הדהוד כל-כך חזק, שכבר אין לו קשר עם המובן הרגיל, היומיומי, של המילה. ואני יודע שאני מסתכן קצת באמירה מופרכת כשאני אומר שגם אצל משוררים לא המילים הן מה שיש לו עוצמה. כלומר..."

המילים הלכו ונגמרו לאֶלִיש. היה ברור לו שההסברים שלו נעשו מסובכים, אפילו לו עצמו. הוא הציץ בגניבה בשעון. רק שעה עברה. כשהכין את ההרצאה היה הרעיון המרכזי ברור כל-כך: לדבר על שירה ועל רצח סדרתי כעל פולחן מדוקדק ובלתי אפשרי, משום שיש לו שתי מטרות סותרות - ליצור יצירה שלמה העומדת בפני עצמה ולקיים מחדש דפוס חיצוני, עתיק, שמקנה ליצירה את פשרה. מה יותר פשוט מזה? אז למה הוא לא רהוט? למה הוא לא מתנסח בקלות, כפי שהוא מתנסח בדרך כלל?

הוא כחכח בגרונו והאט את קצב הדיבור: "אני רוצה לחזור על הנקודה שלי, החזרתיות שאפשר למצוא אצל משוררים לאורך שירים, העיסוק הנשנה בנושאים, הרבה פעמים היא מקבלת ביטוי רק ברמת המטפורה, ועדיין זו מקבילה לחזרתיות אצל רוצחים סדרתיים. אם תרצו, למשורר יש שיר אחד בלב, לרוצח הסדרתי יש רצח אחד בראש, וכל מה שהם עושים הוא חזרות לקראת הביצוע המושלם, אבל בגלל שהם בני אדם, הביצוע המושלם לעולם לא יהיה בהישג יד..."

מה הוא עושה כאן? מה הוא מקשקש? האולם שבו עמד פנה לא בחוכמה לצפון-מערב. האור של חמש לפנות ערב, שמש אוקטוברית שוקעת שאך הצליחה להיחלץ מן העננוּת המדודה של טרום החורף, שָצף מן החלונות, מדגיש את המשפט האחרון. הדבר האחרון שהיה חסר לו. גם ככה הרגיש שהוא מגרד את גבולות הפתוס, והאור המתנחשל, המרהיב, שיווה לדברים שנשא מעמד של התגלות. הוא הציץ שוב בשעון, בעצבנות. הוא צריך לקנות שעון דיגיטלי, המחוגים של האנלוגי נעים לאט מדי. אם יבקש להסיט את הווילונות, תתעורר תכונה כלשהי שתגזול חמש דקות. לא שווה את זה. מזל שהביא סרטים. הוא הרים את כוס המים שנחה על השולחן לימינו, קירב אותה לפיו, ונוכח לדעת שהיא ריקה. התעוררה בו תשוקה לסיגריה, אף שעל-פי רוב החליא אותו ריחה. מוזר כמה צורב הזיכרון של הניקוטין, הטעם המחוספס של העשן. וכמה ביכולתם, אף שהוא רגיל לתחושת הרפאים של העישון, לטלטל את הגוף. הוא סובב את רגלו הימנית, ספק מועך בדל דמיוני ספק מזייף מבוכה, והרים את מבטו, ממקד את עיניו הרחק בתוך האור.

איתן היה הסיבה היחידה שהסכים לבוא, אף-על-פי שהבטיח לעצמו לצמצם את הנוכחות הציבורית שלו למינימום ההכרחי. איתן התקשר אליו חודשיים קודם לכן. הוא היה מה שאפשר לכנות "חבר לספסל הלימודים באוניברסיטה", למרות שאיתן כבר למד לתואר שני ושבילו בקפטריה של מדעי הרוח יותר משבילו על ספסל הלימודים. אליש שנא לשבת על המדשאות כמו שאר הסטודנטים. הוא טען שלא עבר כל-כך הרבה שנות אבולוציה רק כדי לחזור ולהעלות גירה. משום מה, איש לא הבין את הבדיחה, גם לא כשהסביר ביובש שהמדשאות הן מזימה של ארגון סודי להפוך את כלל הסטודנטים לצמחונים. שעות הקפטריה היו פרק הזמן היחיד שזכר בחיבה מן הזמן שבילה בן כותלי האוניברסיטה.

"אליש?"

הוא זיהה את הקול של איתן מיד, וגם את הישירוּת שלו. לא "שלום", לא "האם אני יכול לדבר עם", רק אליש. הוא שמח על כך. קשריו עם בני אדם לא החזיקו מעמד מרגע שנותק המגע היומיומי. כל זמן שהתקיימו היתה בהם כנות, חיבה, חוזק, וכשהתפוגגו, באותה מהירות שבה נוצרו, לא השאירו תחושות רעות בשום צד.

"אהלן, איתן, מה נשמע?"

"זה היה זריז. תשמע, אליש, אני צריך טובה."

"שנתיים, וישר 'אני צריך טובה'? מה עם מה העניינים. איך הולך. אפילו בשביל הנימוס."

"אז מה העניינים? איך הולך?"

"לא רע. עדיין באוניברסיטה?"

"אתה שואל ברצינות? פעם אחרונה שדיברנו אמרת לי שנולדתי רק כדי שאוכל להיקבר בסופו של דבר בקומה השלישית של גילמן, בין הקוּלר למכונת הצילום."

"טוב, בפעם ההיא הרגזת אותי. אם ככה, אז סיימת את הדוקטורט. ד"ר איתן פרץ. יש לזה צליל נחמד. במה אני יכול לעזור לך?"

"אז ככה. אני אחראי לקורס 'ספרות ואמנויות אחרות'. זה קורס פנורמי. כל שבוע יש מרצה אחר. והמרצה של השיעור השלישי הבריז לי היום. מחר אני סוגר את המערכת. ואני צריך למצוא מחליף בדחיפות. וזכרתי את סדרת הרשימות שפרסמת במוסף הספרותי של 'הארץ', אתה יודע, הדיוקנאות של רוצחים סדרתיים בספרות. וחשבתי, אולי תרצה לתת שיעור על רצח סדרתי וספרות. משהו בסגנון של דה קווינסי, אתה יודע, 'על הרצח כאחת האמנויות היפות'. האמת שאני רוצה שזה יהיה השיעור הפותח. זאת השנה הראשונה שאני אחראי על הקורס, ואני רוצה להכניס בו קצת חיים..."

אליש הרהר בדברים. איתן אפילו לא ידע שבשנה וחצי האחרונות הוא מנהל סוכנות חקירות, מה שהיה מעצים את ההילה של השיעור המבוקש. אליש עצמו כבר הספיק לשכוח את סדרת הרשימות שפרסם, ממרחק השנתיים הן נדמו בעיניו נוטפות ילדותיות, ניסיון עקר לאמץ אישיות אחרת.

"רגע, רגע אחד," אמר, "אתה רוצה להגיד לי שאתה מנסה להפוך את הקורס למגניב?"

"לא, לא. רק אטרקטיבי. בשנה שעברה היו רשומים לקורס חמישה-עשר תלמידים בלבד."

"אני לא יודע. רצח וספרות. זה די נדוש."

"לא לתלמידים בשנה הראשונה. ויש לך חודשיים להתכונן."

"והיית אדיב מספיק בשביל לא לבקש ממני לדבר על שירה ומוזיקת רוק, ואני חייב לך טובה או שתיים."

"כן, גם זה. אז מה אתה אומר?"

"אתה זוכר את הפעם ההיא שאמא שלי באה לבקר באוניברסיטה, עם אחותי?"

"אל תזכיר לי את זה." איתן הנמיך את קולו, "יש לי כווייה בלב מאותו יום. היא עדיין נשואה לבחור ההוא, עם השם המצחיק?"

"בובי? כן. שייבדל לחיים ארוכים. בכל מקרה, אמא שלי אמרה להיזהר ממך, שלא תדרדר אותי לתרבות רעה. עברו חמש שנים, ולא השתנית בכלל."

אבל איתן השתנה, ואליש כבר שמע את השינוי בקולו. הוא לא התאכזב חודשיים לאחר מכן כשנקש בדלת המשרד של איתן בקומה השלישית של גילמן, בין הקוּלר הנצחי, המגיר חלודה, למכונת צילום חדישה. איתן נראה בדיוק כפי שציפה. הוא הקריח קלות. הוא השמין. וגם התחתן.

"אבל אני לא מבינה," אמרה הסטודנטית השמנמונת מן השורה הראשונה, עם השיער הג'ינג'י שאספה לפחות חמש פעמים בשעה האחרונה, לפני כל שאלה, העט בפיה, מעגלת את השיער החלק מדי בזריזות ביד ימין, יד שמאל ממתחת את הגומייה, שולפת את העט ומצביעה בו, הלהט שלה מרחיף אותה מעט בכיסא, מבהילות התנועה השיער נפרע וקווצות נופלות על עיניה, קווצות שהיא ממהרת לסלק בתנועות חדות בשעת הדיבור. הקול שלה היה נלהב אבל תקיף. הוא היה אמור לשנוא אותה. בכל כיתה יש סטודנטית כזו, נמרצת, תובענית. הוא תיעב את הסוג הזה כשהיה סטודנט בעצמו, אבל באותם רגעים היא היתה גלגל ההצלה היחיד שלו.

"אני לא מבינה," חזרה בתרעומת, "נגיד ב'חטא ועונשו', הרצח שרסקולניקוב מבצע לא מושלם כי יש לו רגשות אשמה, ובעצם אתה אומר שבני אדם לא יכולים לבצע רצח מושלם או לכתוב שיר מושלם כי יש בהם משהו שעושה אותם אנושיים?"

היא הביטה לאחור, לראות איזה רושם עשתה שאלתה. מבטו ליווה את מבטה ונפל על סטודנט רזה, גלוח ראש, שהבחין בו מיד עם כניסתו לכיתה. היה משהו מוּכר בתווי הפנים, מעבר להבעה, לתנוחת הגוף, משהו מוכר באופן מטריד. לא ההבעה. ההבעה התפענחה בקלות. היתה לו עין לטיפוסים. מיומנות שנבעה משנים של אימונים. נדמה לו שחלק ממנו תמיד עסוק במיפוי לא רצוני של האנשים סביבו. דחף חזק ממנו, מגננה שאינה חדלה לעולם. בכל כיתה יש גם סטודנט כזה, שסרוח על הכיסא שלו, זורק לצדדים מבטים משועממים, ממלמל לעצמו מדי פעם בפעם ונאנח, ואחרי שעה ומשהו מרים את היד ושואל שאלה מתוחכמת שניסח במוחו מתחילת השיעור בחסות השעמום המופגן. את הזן הזה הוא מכיר טוב מאוד, הוא השתייך אליו.

"לא," ענה בסבלנות, "רסקולניקוב איננו רוצח סדרתי. הפרופיל הפסיכולוגי שלו, אם תרצי, אחר."

סיגריה, סיגריה, ההרצאה הזאת לא הולכת לשום מקום. הוא שלח את ידו והרים את הכוס, בלי שיוודא אם איתן מילא אותה שוב. לא היה לו ספק שאיתן מילא אותה. גם בקפטריה היה איתן קם ללא התראה מן הכיסא וחוזר לאחר כמה שניות עם מפיות או סוכר. לא מתוך דחף לרַצות. איתן היה אחד האנשים הבטוחים בעצמם ביותר שהכיר. הנוחות של האנשים סביבו היתה חשובה לו והדאגה לה היתה טבעית. נוחות היתה נושא שתפס מקום של כבוד ברבות משיחות הקפטריה שלהם. לעתים הגיעו למסקנה שמה שעיצב את תפיסת עולמו של כל אחד מהם היה היחס שלו לנוחות. "הנוחות מרדימה אותך," היה אליש אומר, "אתה אדם רק כשאתה ער." ענן אלים לכד כנראה את השמש. האור אזל במהירות מן החלונות, כמו דם מגופה.

שלוש, שתיים, אחת, ספר בלחש משהסיט את מבטו מן החלונות הארציים, האטומים, אל הכיתה, וקלט התגבשות של נחישות על פניו של הסטודנט. למה הנודניקים תמיד יושבים לשמאלו של המרצה? חשב בגיחוך. הנה זה בא.

"אז מה בעצם ההבדל בין האובססיה של המשורר או הרוצח הסדרתי ובין כל אובססיה אחרת? ולמה מכל האמנויות דווקא שירה? אני לא מכיר שום תחום באמנות שלא ניתן להחיל את המונח 'אובססיה' על הדפוסים הראשוניים שלו."

שאלה מנוסחת היטב, מכוּונת בדיוק רב למוטט את הנחות היסוד שלו. הוא לא ציפה לפחות מכך. זו בדיוק השאלה שהוא עצמו היה שואל חמש-שש שנים קודם לכן, ואז מתרווח בכיסאו, צופה במרצה כשהוא מתפתל או פולט הסבר מגושם. המרצים המשומנים באמת הפנו אותו לרשימת קריאה בלתי אפשרית, שואלים בטון מתעניין ויהיר אם קרא הוגה זה או אחר, שכן השאלה כבר נידונה מעל כל-כך הרבה במות, עד שהם מסתכנים בטרחנות אם יענו. הסטודנט נשען לאחור, מניח את זרועו על משענת הכיסא הריק שלשמאלו. אליש הניח שעיניו מצומצמות בריכוז למרות האגביות ששידר גופו.

"שאלה טובה מאוד," פתח אחרי שלגם לגימה ממושכת מן הכוס, מגלגל את המים בפיו. הוא תהה אם מישהו בחדר יכול להעריך את האירוניה. יותר מזה, את ההומור העצמי שהתגלם במשפט האחרון שלו. מן המרחק הזה לא היה יכול לראות, אבל לא היה לו ספק שחשדנות רגעית מצמצמת את עיניו של הסטודנט עוד יותר. המסה הכהה, הדוממת, של חמישים וכמה התלמידים שהצטופפו בכיתה נדרכה, משילה את האדישות שלה.

"גם שירה וגם רצח סדרתי שואפים להגיע ליצירה, כן, יצירה, אין מילה אחרת לתאר את התוצאה של המאמץ של שתי האמנויות." הוא חש שדחיפות מסוימת מתגנבת לקולו. כמו שאירע לו פעמים רבות קודם לכן, הניסוח קיבל חיים משל עצמו, ולו לא נותר אלא להאזין לעצמו ולתהות על בחירת המילים. "יצירה שכל מרכיב שלה גם סמלי וגם יעמוד ברשות עצמו, יהיה הדבר עצמו, אתה מבין? שיר, טקס הרצח, הם גם מעשה בפני עצמו, גם חפץ בעולם, מערכת סגורה לגמרי שיש לה משמעות נפרדת וגם שחזור עמוק של חוויה, של דפוס שנטמע בנפש של היוצר. זכות הקיום של כל חלק בהם, הלוגיקה של הבחירה באותו חלק, נמצאות מעבר לו. אבל בתוך המערכת של השיר או הרצח הוא מתפקד כדבר עצמו. אם לנסח את הטיעון בצורה מעט שונה, כל מרכיב של השיר או הרצח הסדרתי הוא כפול. העץ שמופיע בשיר הוא עץ, הסכין שמונפת היא סכין, והפצע הוא פצע. אבל העץ והסכין והפצע יורשים את מובנם ממקור שנמצא מחוץ לשיר ולטקס."

"אז מה אתה אומר?" הרימה את קולה אחת הסטודנטיות, "שלאובססיה אין משמעות או היגיון? שבמוזיקה הדברים לא עומדים בפני עצמם? ובפרוזה או בקולנוע?"

"עלית בדיוק על הנקודה. לאובססיה יש רק משמעות חיצונית. המשמעות של המעשים של מי שלוקה באובססיה נכפית עליו מבחוץ. התפקיד של האובססיה לְסדר, לְחזרה, הוא לאלחש את האימה הקיומית, את הפחד מפני התוהו. שירה ורצח סדרתי, לעומת זאת, הם ניסיון לייצר פורמולה של כישוף. "

הוא נעשה מופשט מדי. כשההסברים שלו חומקים משליטתו הוא נעשה מופשט מדי. "תראו, אדם אובססיבי, מישהו שלוקה באו.סי.די., הוא... הוא יכול לנקות ללא הפסקה או להחביא אוכל ברחבי הבית או לספור כמה מדרגות יש בכל גרם מדרגות שהוא יורד או עולה בו. אבל הפעולה לא מכוּונת לתכלית עצמאית. לפעולת הספירה עצמה אין משמעות. אבל, אה, אהם, כשאן קרסון כותבת 'דבר מה שחור וכבד נפל ביניהם כמו ריח של קטיפה' היא מתכוונת בדיוק לתמונה הפיזית שהמילים מציירות, אבל גם לעוד משהו."

"כמו בשיר השירים, שמתארים בו זיונים אבל מתכוונים בעצם ליחסים בין אלוהים ועם ישראל?" קטעה אותו השמנמונת.

"כן," התעלם מן הוולגריות של הניסוח, שלא היתה יותר ממחאה על תשומת הלב שהוסטה ממנה, "אבל לא נכון להגיד 'מתכוונים בעצם', כי שני המישורים קיימים באותו זמן, ולא רק הם, כל זיז ופסיק שמרכיב אותם. לא, לא כל זיז ופסיק, כי אז זה היה השיר המושלם. הרצח המושלם. כן?" עיניו של אליש נחו עליה, ונראה שדעתה נתקררה. כי היא השפילה את עיניה, מסתירה מבוכה שלא עמד על טיבה.

"עכשיו," המשיך, "אובססיה. אני מעדיף להשתמש בביטוי מידה של כפייתיות, כי אני לא חושב שטיפוסים פתולוגיים יכולים ליצור, וזה ההבדל הגדול בין הרוצח הסדרתי והמשורר. בכל אופן, מידה של כפייתיות אכן הכרחית לכל יצירה. אבל השאיפה בתחומי אמנות אחרים אינה להעמיד יצירה שהיא סמלית ופנימית לחלוטין ושבכל זאת יש לה מקורות חיצוניים שהיא כביכול לא תלויה בהם. היחסים בין החוץ והפנים הם רגעיים, לא טוטליים... מוזיקה, למשל, היא רק הדבר עצמו, למרות שאפשר לצייר אותה בדימויים..."

"אז מה ההבדל בין רוצח סדרתי לסתם רוצח, נגיד רסקולניקוב, שכבר עלה פה?"

"רסקולניקוב רוצח מתוך רצון לבחון סוגיה מוסרית שיש לה גם יסודות מטפיזיים. אין טקס, אין יצירה סביב מעשה הרצח. גם אם הוא היה רוצח אלף זקנות, מעשה הרצח עצמו לא היה נטען משמעות פרטית, הוא עדיין היה תוצר לוואי של הניסוי המוסרי. רוח רפאים. ובנוגע לרוצחים אחרים, רובם מבצעים רצח מתוך בהלה. אני מניח שתשעים ושמונה אחוזים מהם, אם היתה ניתנת להם האפשרות, היו בוחרים שלא לבצע אותו. יותר מזה, כשבוחנים את הביוגרפיה של דוסטויבסקי..."

"סליחה, סליחה," שמע סטודנטית קוראת בהתרגשות מסוף האולם. להפתעתו, ראה שהיא עומדת על הכיסא ומנופפת בידה. "אני מצביעה כבר איזה חמש דקות," אמרה. "התכוונתי לשאול אם אתה יכול לחזור על מה שאמרת מ'הוא יכול לנקות ללא הפסקה', כי נפל לי העט ולא הספקתי לרשום. אבל עכשיו אני רוצה לשאול משהו אחר. דוסטויבסקי זה בָּרשימת קריאה של הקורס?"

הוא שלח מבט שואל אל איתן.

"לא," ענה איתן ופנה אליה, "יש בעיה?"

"אם הוא לא ברשימת קריאה, למה הוא מדבר עליו כל-כך הרבה?"

"טוב," אמר אליש בחיוך, "אני לא רוצה ממש לטלטל את העולם המסודר שלך. למזלך, הבאתי אתי כמה סרטים שהם קלאסיקות בתחום הרוצחים הסדרתיים. 'פסיכו', 'שתיקת הכבשים', 'שבעה חטאים'. אני מקווה בשביל כולנו שזה הכי קרוב שנגיע לרצח סדרתי, לכל סוג של רצח. שימו לב, בקטעים שנצפה בהם, לקשר בין הרקע הנפשי לבין הצורה שלובשים הזירה או מבנה הטקס של הרצח..."

אוויר הכיתה נמלא באחת חשמל. השקט התהומי שליווה את דבריו הגיע לסופו. הוא הניח למילים שלו לדעוך.

• "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" (הוצאת כתר) הוא הרומן הבלשי הראשון של שמעון אדף. קדמו לו שני ספרי שירה, "המונולוג של איקרוס" ו"מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי".