הבוסית צעקה, העובדת מתה; בי"מ: זו רשלנות

פסק דין תקדימי בחיפה, אחרי 9 שנים: שופטת בית משפט השלום, בטינה טאובר, קבעה היום (ב') כי מעסיקה שצעקה צעקות רמות וממושכות על אחת מהעובדות שסרו למרותה, מקרה שאחריו לקתה העובדת באירוע מוחי ונפטרה – נהגה ברשלנות.

השופטת קבעה כי גם החברה שהעסיקה את אותה בוסית צעקנית, נושאת באחריות. מאידך קבעה כי לא מדובר בתקיפה, בניגוד למה שטענה התביעה. בשלב הבא של המשפט ייקבע אם מותה של העובדת אכן נגרם מהצעקות, ואם כן, מה שיעור הפיצויים המגיע למשפחתה.

הפרשה החלה באוקטובר 95'. סוזנה פואץ' ז"ל, עובדת בבית האבות מעון הרופא בחיפה, זומנה למשרדה של האחות הראשית, אורנה שלמה ובמשך למעלה משעה צעקה עליה האחות הראשית צעקות עזות שהדהדו אף מחוץ לחדר. "כמו כן נשמעו קולות התגוננות חלשים של המנוחה, כשהיא מנסה ללא הצלחה להרגיע את הנתבעת", נטען בתביעה. השיחה הסתיימה כששלמה יצאה את החדר בסערה וקראה: "הזעיקו רופא".

פואץ' נמצאה בחדרה של האחות הראשית כשראשה שמוט, וכשהיא חיוורת ומחוסרת הכרה. היא אושפזה כשהיא סובלת מאירוע מוחי בבית החולים רמב"ם בחיפה, ונפטרה כעבור חמישה ימים.

עו"ד יוסי נקר מיוקנעם, המייצג את משפחתה של פואץ', טען בכתב התביעה כי מדובר בתקיפה, התנהגות רשלנית והפרה של חובת הזהירות מצד האחות הראשית ובית האבות. על פי התביעה, ידעה הנהלת בית האבות כי האחות הראשית היא בעלת אופי אגרסיבי, ובכל זאת לא פיקחה עליה כראוי והפקידה בידיה סמכויות נרחבות. התביעה דרשה סכום של כמיליון שקל מבית האבות ומהאחות הראשית.

במהלך המשפט טענה ההגנה כי השיחה בין האחות הראשית לבין פואץ' היתה שיחת נימוסין שארכה דקות ספורות, אולם במהלך המשפט הצליחה התביעה לאשש את הטענה כי מדובר היה באירוע ממושך ואגרסיבי הרבה יותר.

השופטת אף ציינה בפסק הדין את אופיה האגרסיבי במיוחד של הנתבעת. "בעדותה בלטה מידה לא מבוטלת של וכחנות, תוקפנות ואגרסיביות, לצד חיתוך דיבור קשה ומתנשא, עוצמת קול ואף טון דיבור. אם כך התנהגה באולם בית המשפט, בנקל אוכל לשער כיצד התנהגה בבית האבות, שם כיהנה כאחות האחראית של המוסד ונהנתה מסמכויות רבות ומפליגות".

התביעה: יש לראות את הסכנה בהתנהגות המעבידה

ההגנה טענה בסיכומיה כי לא מדובר בשום מקרה בתקיפה, ובשום צורה של רשלנות. "אדם המרים קולו על אחר לא צריך לצפות כי האחר ייפגע בגופו באופן כלשהו. הוא צריך אולי לצפות שאותו אדם יבכה, ייעלב או ירים את קולו בחזרה וכדומה, אך לא צריך ולא יכול לצפות שהרמת קול תביא לפגיעה בגוף".

לעומת זאת טען עו"ד נקר: "לנתבעים הייתה אפשרות לצפות את האירוע האלים אשר גרם למותה של המנוחה בגין האלימות אשר הופעלה כלפיה. בנסיבות אלה יש לראות את הסכנה שבהתנהגות האחות הראשית כלפי הסובבים אותה כסכנה שניתנת בהחלט לצפייה".

השופטת אישרה קביעה זו, וכתבה: "יש להבחין בין מקרה בודד של הרמת קול קצובה בזמן ובין התנהגות צעקנית מתלהמת וממושכת בזמן, כפי

 שאפיינה את התנהגותה של הנתבעת. ועל כן ראיתי לנכון לקבוע כי נסיבותיו החריגות של מקרה זה מקימות את הצפיוּת הנדרשת לגיבוש עילת הרשלנות. לכל הדעות, חשיפה לצעקנות לפרק זמן העולה על 20 דקות והמגיעה אף לכדי שעה ומעלה, מהווה התנהגות חריגה וסטייה מהתנהגות סבירה".

כמו כן כתבה השופטת: "השגת מטרותיו של מעביד מעובדיו, לרבות דבקות בעבודה, מילוי הוראות בקפדנות וכיוצא באלה, תיתכן גם בלא חשיפת עובדיו להתנהגות כה מאיימת, אשר נופלת מסטנדרט התנהגותי ראוי, גם אם יש בה כדי לקדם אינטרסים ראויים של מעביד".