כְּעַפְעַפֵּי שָחַר - מעשה בעזרא סימן טוב

תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם

דודי זקני מנקיי הדעת שבירושלים היה. פעמים הרבה ישבתי לפניו וחבילות של שאלות בידִי. בנפש סוערה הייתי מביא לפניו שאלות באורחות חיים ובהנהגת עולם. והוא היה משיב במתינות: אספר לך מעשה באחד מבני ירושלים. וכשגמר את המעשה, חייך ושתק. מתוך המעשה נפתרה שאלתי. פעם אחת באתי לפניו עם שאלה אחת, והוא השיב כדרכו: אספר לך מעשה באחד מאנשי ירושלים, עזרא סימן טוב. טוב לספר בעזרא סימן טוב, אמר. ראיתי שהזכיר את שמו ואורו עיניו. הניח דודי זקני ידו על רקתו, השעין עליה את ראשו ועצם את עיניו ונראָה כמי ששוקע בזכרונות. אחר כמה רגעים פקח אותן, והיו העיניים שחורות ועצובות. נאנח אנחה כבושה. שתק עוד רגע ואמר כאילו לעצמו, כן, על עזרא סימן טוב אספר, הכול אספר, על מה שעשו לו חבריו אספר, ועל צרת הבת שרעשה כל ירושלים עליה, ועל הצער אספר, זה הצער הממלא את הלב ומאיים לשבור אותו. שתק והרכין את ראשו. פתאום שוב האירו עיניו, ונתחייך. הסתכל בי ואמר, טוב, באמת טוב לספר בעזרא סימן טוב.

פרק ראשון

בו נספר את מעשה עזרא

עזרא סימן טוב איש ירושלים נהנֶה מיגיע כפיו היה. מאותם שאמרו עליהם, גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. תואר כבוד לא נהגו להקדים לשמו. לא חכם עזרא נקרא ולא סניור עזרא נקרא, עזרא סתם נקרא. יום יום השכים עזרא סימן טוב למלאכתו בשמחה, ושב ממנה בטוּב לבב. לא היה הוא מאותם שאמרו עליהם יש לו מָנֶה רוצה מאתיים, אלא מאותם שאמרו עליהם איזהו עשיר השמח בחלקו. מן המשכימים קום היה, ולא מן המאחרים לשכב. פירוש נאה שמע בדרשת השבת של חכם יוסף פינטוֹ, עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ: אימתי עצל תלך לשכב, ואם תאמר מה איכפת לך, מתי תקום משנתך.

עזרא לא מן העצלים היה העושים ימים כלילות ולילות כימים, קמים משנתם כבני מלכים בשלוש שעות, ואינם הולכים לשכב עד חצות, ולא עוד אלא שמתרעמים על הקדוש ברוך הוא שאינו מנהֵג את עולמו כראוי, שלא די שמחשיך הוא את החמה בעוד היום גדול אלא שמזריח אותה שלוש שעות קודם שיקומו הם ונמצא אורה מתבזבז. אילו בידם ניתן העולם היו מחשיכים אותו בחצות, ולא מאירים אותו אלא עד שלוש שעות. עזרא סימן טוב לא מן המתרעמים היה. טוב לו בעולמו של הקדוש ברוך הוא, טוב מאוד. מאותם שאמרו עליהם טוב לשמים וטוב לבריות. אלמלא היה שמו סימן טוב ראוי היה שאנו נקרא אותו סימן טוב.

וכך היה מנהגו. משכים בעלות השחר, מתקין עצמו, שותה כוס חמין, מתעטף בטלית מצויצת, מניח תפילין, ופוסע לאיטו בשביל הלח המוביל לבית-הכנסת. העולם מלא טללים של שחר, והוא נושם את האוויר הטהור של ירושלים. מתוק לו האוויר הזה ולא יחליף אותו בשום אוויר שבעולם. בתוך כך באות לפיו ברכות השחר, וכל אחת מהן מפרכסת לצאת ראשונה. אלמלא עזרא מתון מטבעו היה, היו יוצאות כל הברכות כולן בבת-אחת. הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר, שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי, ניכר בו שהוא נהנה מכל ברכה וברכה, והוא ממשש את איבריו ואומר: אמת, פוקח עיוורים ישתבח שמו. אמת, מתיר אסורים ישתבח שמו. בזכרונו עולה ביאורו של חכם יוסף פינטו על הפסוק מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו: מה יתאונן אדם חי, דַיוֹ שהוא חי. חרוזים שייסד הפַּיָיט על הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים נתנגנו לו בנגינת הבקשות: יִמְצָאוּהָ מְחֻדֶּשֶׁת, בְּזָכִיּוֹת וּבְתוֹסֶפֶת, כְּמוֹ כַּלָּה מְקֻשֶּׁטֶת, תָּמִיד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; הַנֶּאֱמָן בְּפִקְדוֹנוֹ, יַחֲזִירֶנָּה לוֹ כִּרְצוֹנוֹ, אִישׁ לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר. אחר ברכות השחר היה אומר, הריני מכוון לקיים מצוות עשה של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, והריני אוהב כל אחד מישראל כגופי. כך מקובל בידיו מאביו ניסן מלמד סימן טוב, ואביו מאביו חכם יעקב בבא מלמד סימן טוב גּוּרְגִ'י.

לא הספיק לגמור את הדבר עד שהגיע לבית-הכנסת. תפילתו במניין הנץ החמה היתה, בבית-הכנסת זָהֳרֵי חַמָּה בשכונת מחנה יהודה בירושלים. כשני מניינים קבועים היו שם. וחזן מומחה היה להם, חכם אליהו רפול. אליהו המכַוון נקרא, ושני טעמים בדבר, שהיה יודע לכוון בשמות, ושהיה יודע לכוון את השעה. לכוון את השמות אין אני יכול לבאר לכם, שאין לנו עסק בנסתרות, לכוון את השעה כיצד, שהיה מסיים את ברכות קריאת שמע תכף להנץ החמה, לקיים מה שנאמר יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ. אליהו המכוון לא היה מאותם החזנים שנאמר עליהם נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ, אלא מאותם החזנים שנאמר עליהם, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה. קולו צרוד היה אך ערב. וערב היה מאוד למניין הנץ החמה בבית-הכנסת זהרי חמה בשכונת מחנה יהודה בירושלים.

מניין הנץ החמה שלהם לא היה כאותם מניינים של חג השבועות, שנעוֹרים כל הלילה לתקן חטא אבותינו שנמצאו ישנים במחנה בזמן שביקש הקדוש ברוך הוא ליתן להם את התורה בסיני. כיוון שנעוֹרים כל הלילה, מתאווים להתפלל אותו יום עם הנץ החמה, וכיוון שאינם רגילים בכך, אינם יודעים לכוון את השעה. עולה חזן שלהם לתיבה, חולץ שעונו, מניחו לפניו ומתפלל, עינו אחת בסידור ועינו אחרת בשעונו, והמתפללים מאיצים בו ומאיטים בו, מאריך במקום שראוי לקצר, ומקצר במקום שראוי להאריך, ואף-על-פי-כן מחמיץ הוא את הזריחה. לא כן דרכו של אליהו המכוון. בזהרי חמה רגילים היו בתפילת הנץ, ואליהו המכוון מתפלל כדרכו בלא להסתכל בשעון כלל. וכשהוא אומר גָּאַל יִשְׂרָאֵל, תכף מציצה עליהם החמה ועומדים להתפלל. דומה שהחמה כבר פרשׂה את חופתה האדומה על פני המזרח ומתאווה היא להופיע בכל הדרה, אלא שמַמְתנת היא עד שתשמע את אליהו המכוון אומר גָּאַל יִשְׂרָאֵל, ואז זורחת.

בשעה זו נוהג היה עזרא לפתוח את החלון ולהתבונן בזריחת החמה, ושפתיו ממללות תפילה, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל. כך בכל יום. תפילתו לא במרוצה היתה, מתון מתון. לא היה הוא מאותם הממתינים בקוצר-רוח אימתי יאמר החזן וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל ותכף חולצים תפיליהם, מקפלים טליתותיהם, ועומדים כך עירומים ממצוות, רגלם האחת בבית-הכנסת והשנייה ברשות הרבים, ממלמלים בָּרְכוּ בחטף ועָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ בדרך לביתם כתפילת הדרך. לא מן הנחפזים הוא עזרא. עומד הוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין עד סוף התפילה, שוהה קמעה, אומר שניים-שלושה פסוקים, כמו אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ ושאר פסוקים של רחמים, מתיישב ליד השולחן הארוך, מוציא מן הארון ספר חוק לישראל, וקורא את חוק היום. שניים מקרא ואחד תרגום, משנה אחת עם פירוש ברטנורא, שתי הלָכות מן הרמב"ם, וכמה דברי מוסר מהרב פלא יועץ. מה שהבין הבין, ומה שלא הבין הרגיש בליבו.

לימוד זה מספר חוק לישראל כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין היה מושך על עזרא סימן טוב חוט של חסד, ולא היה מוותר עליו בעד כל הון שבעולם. יום שלא גמר את החוק לא נמנה אצלו בין הימים. בחוק לישראל היה טומן פתקאות עם שמות של חולים שיש לבקש עליהם רחמים, ועל כריכתו היה רושם את שמות בניו וזמן לידתם: בני ניסן נולד במזל טוב ביום שלישי שנכפל בו כי טוב ראש חודש אדר המהודר. בעלות השחר במוצאי צום גדליה נולדה בסימן טוב בתי רבקה מאירה כחמה. בני רפאל יצ"ו נולד בשעה טובה ומוצלחה בין השמשות של ערב שבת קודש, פרשת כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ, וחלה, והצילו הרופא דוקטור ישועה מצליח, שליח דרחמנא, זָכְרָה לו השם לטובה. וציור של מנורה ממזמור למנצח בנגינות היה שם, סגולה נגד המזיקים. בפסוקים שקרא בחוק היה מוצא רמז לעסקיו באותו היום ואות להצלחה, ואם עבר עבירה מצא סימן לעוון באחד מן הפסוקים שקרא, ותכף היה מהרהר בתשובה.

בשעה זו של קריאת החוק היו מוצאים אותו גבאֵי הצדקה של ירושלים. לא אותם גבאי צדקה שאתם מכירים. גבאי צדקה יש בירושלים שאין כל אדם מכיר אותם, וגם הם אין הולכים אצל כל אדם, ולא בשביל כל אדם. גבאים צנועים הם והולכים אצל בעלי בתים צנועים בשביל עניים צנועים. חכמי ירושלים הוותיקים יודעים אותם, ושולחים אליהם את הנצרכים באמת. כשהיו באים אצל הנותנים המיוחדים שלהם, היו מדברים בקצרה וברמיזה, בלא זירוז ובלא ויכוח. כך גם אצל עזרא. אומרים היו לו בקצרה, צפרא טבא עזרא. כלה צנועה יתומה. חתן בן תורה. חלקך עשרים לירה. או שהיו אומרים צפרא טבא עזרא. נזכה עימך במצווה. מנכסיו ירד סוחר. שתיקה יפה לשמו. חמישים לירה חלק כבודו. והוא מכניס ידו לכיסו, מוציא שטר, ונותן בידם ללא מלה. תזכה למצוות עזרא, תזכו לעשות מֵשִׁיב, וחוזר לחוק שלו.

כיוון שגמר את חוקו הלך לו לביתו. לא דמה רחוב יפו שבא בו לתפילה לרחוב יפו שחזר בו לביתו. אותו רחוב שליווה את פסיעותיו לבית-הכנסת בדממה והקשיב לברכות השחר שלו בשלווה, נרעש הוא ונרגש. בני-אדם נחפזים למלאכתם אצים ורצים ומתקבצים. צינת השחר נתחלפה בחמימות של בוקר, ועולם שהיה בו עזרא יחידי החל מתמלא באנשים. בביתו כבר המתינה לו פת שחרית. בחורף כוס סחלבּ חם, קרום של שומן החלב צף עליו והוא מקושט בקינמון ריחני ולידו בורקס גבינה. ובקיץ כוס תה בנענע עם כעכים שגרגירי שומשום צהוב מפוזרים עליהם. אשתו מדאם שרה יושבת לצידו ליד השולחן ומזכירה לו, תוך שהוא סועד, למי יש להם לֵילך באותו ערב, לסעודת זוהר של ליל הברית אצל בנו של בת אחותה, לסעודת אזכרה לתשלום י"ב חודש ליום פקידתו של דודו עליו השלום, או לפדיון הבן של נכדו של חכם בכור עטיה. עזרא לא נתעכב הרבה בביתו, והלך לו למלאכתו. מדאם שרה מבטת בו מפתח הבית, נושקת את המזוזה וממלמלת, ספק לעזרא אישהּ ספק לעצמה, ה' עימך.

את מלאכתו היה עושה עזרא במכבסה של יחזקאל כדורי אצל שוק מחנה יהודה. אוּמנוּת שלו היתה גיהוץ הבגדים. המכבסה של כדורי מלאה הבל חם, והוא לוקח בידו חליפה מקומטת שעלתה מן הכביסה, מחליק אותה, ומתבונן בה כאומר: ימים טובים מאלה רָאִית. ימים שקנו אותך לאירוסי הבת או לליל הפסח. לאט לאט ירדת מכבודך הראשון, התחילו לובשים אותך לשבתות. עָמם יופייך והחלו משתמשים בך לסתם יום של חולין עם מכנסיים שאינם תואמים. בתוך כך הוא מיישר את הקמטים שעל החליפה ומלטף אותה לנחמה, לומר לה: כך דרכו של עולם. פסוק מקהלת שמע פעם בדרשת השבת של חכם יוסף פינטו, בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב, וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה, גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים, עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה: היודע שטובה לא משלו היא, לא יבעט גם ביום אחר. עולם שלו הוא וכך מנהֵג אותו ישתבח שמו. יום יום משחרית ועד מנחה היה עזרא עומד על רגליו, מפשט את הקמטים, מיישר את העקמומיות, ומגהץ אותן שיהא הבגד חלק.

לא היה עזרא מאותם שאוּמנותם אוּמנות קלה, ולא מאותם שאוּמנותם אוּמנות בזויה. אוּמנות שלו מלאכה המפרנסת את בעליה. חבריו כיבדו אותו לפי ערכו. לא רדף עזרא אחר הכבוד, ואף הכבוד לא נתייגע הרבה לרדוף אחריו. יום שכיבדו אותו יותר מדי, דאג. מקובל היה שאם זוכה אדם לכבוד יותר ממה שמגיע לו, עתידים לבייש אותו יותר מן הראוי לו. עצה טובה שמע פעם מחכם יוסף פינטו, אם רואה אדם שמכבדים אותו יותר מכפי ערכו לא ימחה בידם, אלא ישמור את העודף לעצמו, ולעת אחרת, כשידמה בעיניו שאין מכבדים אותו לפי מעלתו, ישתמש בעודף זה ותנוח עליו דעתו.

שעה קודם השקיעה היה מסיים את מלאכתו ונפרד מבעל הבית לשלום. שלום ברכה וטובה יחזקאל. בְּטוֹב תָּלִין. ותמיד בנוסח זה דווקא. נוסחים רבים לברכה היו בירושלים, וכל עת ועת נוסח המיוחד לה. אינה דומה ברכת הרואה את חברו לברכת מי שנפרד ממנו לשלום, ואינה דומה ברכה של בוקר לברכה של ערב, ונוסחי ברכה של מועדים אינם כנוסחי ברכה של יום חול. והמתברך אף הוא היה משיב מעין מה שנתברך. אם נתברך בטוֹב תָּלִין, היה משיב ברחמים רבים תָּקִיץ, ואם נתברך במועד תזכו לשנים רבות, היה משיב תזכה ותחיה ותאריך ימים. על ברכת שבת שלום היו משיבים שלום ברכה טובה, ועל צפרא טבא, וכן לְמַר, ברוך רופא חולים, ברוך הוא וברוך שמו, ברוכים הבאים, ברוכים העומדים והיושבים. כללו של דבר, מברכותיו של אדם ניכר אם בן ירושלים הוא. מהיכן למדו עזרא וחבריו אנשי ירושלים כל אותם הנוסחים אין אני יודע. מקצתם ודאי למדו מדברי רבותינו זכרונם לברכה, והשאר חזותם מוכיחה עליהם שילדי ירושלים הם.

אחר שנפטר לשלום נטל שני סלים והלך לשוק מחנה יהודה. מעולם לא קנה עזרא סימן טוב פירות וירקות אלא בשוק מחנה יהודה, מנהג ירושלים. יש אוהבים לטייל בנחלים ובמדבריות, ויש אוהבים לטייל בכרכים גדולים או בערים קדמוניות. עזרא סימן טוב אהב לטייל בשוק מחנה יהודה בין דוכני פירות וירקות, עופות ותבלינים. הדוכנים מכירים אותו והוא מכיר אותם. בני ירושלים הם כמותו. שלום עליכם עזרא. שלום ברכה טובה. השוק הגדול והשוק הקטן, סמטת הבבלים וסמטת הכורדים מוכרים לו היטב. המראה הצבעוני של עגבניות אדומות ומלפפונים ירוקים, חצילים שחורים ואגסים צהבהבים המונחים על הדוכנים בערימות או כמגדלים; הרוכלות הערביות בשמלותיהן השחורות רקומות הצבעונים, ולידן אגודות של בצל טרי שבּוֹץ השדה עוד ניכר עליו, או סלי נצרים של תאנים בשלות שנקטפו מן העץ בעלות השחר ומָתקן נוטף מהן; הריחות החריפים הנודפים מתבליני הכוסברה והפלפל, מראה פולי הקפה המידרדרים לתוך מכונת הטחינה וריח משכר של קפה טחון עולה מהם, המדף המלא בסוכריות חָבִילְיוֹ נוצצות בכל הגוונים; הכרבולות האדומות המציצות מפתחי תיבות גדולות של עופות המתחננים להצלה; חנויות הקטניות עם שקי הפוּל השחום, החומוס הצהבהב והעדשים האדומות שלידם גלילי חבלים שאיש אינו יודע למה הם משמשים; הקולות הצרודים של המוכרים המכריזים על סחורתם בניגון של משנָה – אחרי כל אלה הלך עזרא שֶׁבי. בכל יום ויום היה קונה בשוק, אם צריך ואם אינו צריך. כך מנהגו, מנהג ירושלים.

כמה רגעים קודם שתשקע החמה בא עזרא לבית-הכנסת זהרי חמה לתפילת מנחה. מניח את הסלים הגדושים מתחת לספסל, נוטל ידיו, ופותח במזמור מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת, נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה', לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי. מתון מתון. אחר תפילת המנחה הוא נשאר בבית-הכנסת ומשתתף בלימוד בן איש חי של חכם מנשה כהנוף. פעמים היה ראשו נופל מעצמו מרוב עייפות היום, והיה מתנמנם. כך מנהגו. מיום ראשון ועד יום חמישי.

מתוך "כְּעַפְעַפֵּי שָחַר" מאת חיים סבתו, הוצאות ידיעות אחרונות וספרי עליית הגג. הספר יראה אור בסוף השבוע.

חיים סבתו עלה לארץ מקהיר בצעירותו. הוא למד בישיבות בירושלים והיה שותף בייסודה של הישיבה במעלה אדומים. לפני שבע שנים יצא לאור ספרו הראשון, "אמת מארץ תצמח". ספרו השני, "תיאום כוונות", גולל את סיפורה של חבורת לוחמי שריון במלחמת יום הכיפורים וזכה בפרס ספיר הראשון (2000) ובפרס יצחק שדה (2002).