מי חטף את פפנק ופרוינד?

מאבקו של עם לעצמאות, כך מלמדת ההיסטוריה, יכול להיות עסק אלים ומלוכלך. במקרים רבים נוטה אורה הבוהק של המטרה הלאומית להאפיל על חייהם של האנשים הקטנים, אשר נרמסים על מנת לשמן את גלגלי המאבק. גם הזיכרון הלאומי מאותם ימי מאבק אלימים נוטה לשמר את זכרם של מנהיגינו הגדולים וגיבורינו האמיצים, בעוד רבים אחרים נותרים אלמונים.

לכבוד אותן דמויות חסרות פנים החלטנו להעלות ממעמקי השכחה הישראלית פרשה עלומה אשר סערה מעל כותרות עיתוני הישוב היהודי ב-1946, עד אשר שקעה אל בין הצללים - סיפורם הטרגי של אוטו פרוינד וברנרד פפנק, שני צעירים יהודים, אשר צירוף נסיבות מקרי ובחירה אומללה בלבוש שינו את מסלול חייהם לעד.

מי בגד?

יוני 1946 היה חודש קשה במיוחד לישוב הציוני בארץ ישראל. המתח בין ארגוני המחתרת (אשר פעלו יחדיו במסגרת תנועת המרי) ובין שלטונות המנדט הבריטי הגיע לשיאו ושורה של פעולות מוצלחות של תנועת המרי, ובראשן "ליל הגשרים", הביאו את השלטון הבריטי בא"י להחלטה על הורדת הכפפות וצריבת מחירה של האלימות בתודעתה של הנהגת היישוב, תוך שימוש בכוחו העדיף פי כמה של הצבא הבריטי.

בבוקר שבת, ה- 29 ביוני, יוצא לפועל מבצע "ברודסייד" (לימים "השבת השחורה") ואלפי חיילים בריטים מתפרסים ברחבי ארץ ישראל. כמה ממנהיגי היישוב נעצרים, עוצר מוטל על הערים: ירושלים, ת"א, רמת גן, חיפה ונתניה. על 30 ישובים נוספים, רובם ככולם קיבוצים, מוטל מצור בריטי, חבריהם נעצרים ובשטחם נפתחים חיפושים נמרצים אחר חברי פלמ"ח ואמצעי לחימה.

למעשה הגיעה תוכנית המבצע לידי אנשי הש"י (שירות המודיעין של ה"הגנה") ימים ספורים לפני כן ובהתאם ירדו ראשי ההגנה והפלמ"ח למחתרת ומרבית הנשק המוסתר הועבר למקומות חלופיים. למרות ההכנה המוקדמת, נוחלים הבריטים הצלחה משמעותית אחת ובשעות הלילה הם מגלים בקיבוץ יגור מחסן נשק – אולם תת קרקעי שבו הוטמנו כ-100 מרגמות, עשרות מקלעים, מאות תתי מקלע, וכחצי מיליון כדורים.

עם סיום המצור הבריטי מגיעים אנשי הש"י ליגור, מתוך הנחה כי לא רק המזל שיחק לידיהם של הבריטים בגילוי מחסן הנשק. במהלך החקירה מעידים כמה מילדי הקיבוץ כי הבחינו במהלך הפעולה הבריטית באוטו פרוינד וברנרד פפנק, צמד עולים צ'כים ותושבי הקיבוץ לשעבר, משוטטים בקיבוץ, לבושים במדי צבא בריטי.

החקירה נמשכת ועל סמך עדויות נוספות בונים החוקרים תסריט מרשיע: פפנק, מונע מתחושת נקם על דחיית בקשתו להתקבל מחדש כחבר בקיבוץ יגור, צירף את חברו פרוינד, והשניים יצרו קשר עם קצינים בריטיים שאיתם היו מיודדים (השניים הם חיילים לשעבר בחטיבה הצ'כית של צבא בעלות הברית), מסרו לידיהם את מיקום מחסן הנשק בקיבוץ ואף סייעו להם לאתר את המחבוא במהלך החיפוש עצמו.

בארץ ישראל של שנות ה-40, שיתוף פעולה עם הכובש הבריטי אינו מעשה שעוברים עליו בשתיקה, ואנשי הש"י נערכים לפעולה למציאת החשודים, השלמת החקירה וכמובן ענישה אשר תשמש כאות מרתיע לשוברי קוד הנאמנות למאבק.

חטיפה באישון לילה

התאריך - 3 ביולי 1946 השעה - 5 בבוקר. דפיקות עזות נשמעות בדלת דירתה של שרה דימנט ברחוב הנמל 61 בחיפה. אוטו פרוינד, דייר משנה בדירה, צועד לעבר הדלת הלום שינה ולאחר דין ודברים קצר עם האורחים המסתוריים פותח אותה לרווחה. 

עם פתיחת הדלת פורצים שלושה צעירים לבושי מסכות לדירה. השלושה מהממים את פרוינד ומכסים את פרצופו במטפחת רוויית חומר מרדים. הם מצווים באיומי אקדח על דימנט לשכב על הרצפה וממשיכים בריצה אל שאר החדרים בדירה. מתוך אחד החדרים הם שולפים ממיטתו את ברנרד פפנק, דייר נוסף בדירה וחברו של פרוינד, ותוך דקות ספורות נעלמים עם החטופים אל תוך הלילה.

שלושה ימים לאחר החטיפה מפרסמת משטרת המנדט הבריטי הודעה כי ככל הנראה הוצאו שני החטופים להורג על ידי "בית הדין העליון של העם היהודי", בשל מעורבותם בחשיפת מחסן נשק ביגור, מספר ימים לפני כן. בהודעתה מכחישה המשטרה כי השניים שיתפו פעולה עם הצבא הבריטי וכי היו מעורבים בצורה כלשהי באירועי "השבת השחורה".

שני חטופים במרתף אחד

בימים שלאחר מכן ממשיכה העיתונות הארץ ישראלית לעסוק בפרשה. מעדויות המתגלות מאוחר יותר עולה כי לאחר החטיפה הובלו פפנק ופרוינד למרתף ברחוב הנביאים בחיפה, שם הם מוחזקים כפותים במשך מספר ימים. החוקרים לא חוסכים באמצעים על מנת להוציא מהשניים הודאה במעשה הבגידה ועל פי מספר עדויות עושים שימוש באלימות קשה וגורמים לשניים חבלות קשות וכוויות.

החקירה נמשכת מספר ימים במהלכם מצליח פרוינד להוכיח את חפותו, כאשר מתברר כי לא נכח כלל בקיבוץ בזמן "השבת השחורה" (למעשה "נתקע" בשל העוצר הבריטי במסעדה חיפאית). זמן קצר לאחר מכן מכסים החוקרים את עיניו, מעניקים לו לחם, ביצים וענבים ומשחררים אותו לחופשי בחורשה ליד נהלל.

פפנק לעומת זאת זוכה להודעה מחוקריו כי נמצא אשם בבגידה וכי נגזר עליו עונש מוות. ביום ה-11 למעצר הוא מועבר לחדר אחר. בדרך לא דרך הוא מצליח להשתחרר מכבליו, מנפץ את אחד החלונות ונמלט מהמקום במהירות. זמן קצר לאחר מכן הוא מגיע לתחנת משטרת חיפה ומגולל בפני השוטרים את מאורעות הימים האחרונים. בתגובה לעדותו מחליטה משטרת המנדט הבריטי להכניסו למעצר הגנה למשך 6 שבועות, בסיומם הוא מקבל המלצה חמה לעזוב את הארץ וכרטיס טיסה לכיוון אחד, אותו הוא מנצל על מנת לחזור לארץ מולדתו צ'כוסלובקיה.

על פניו נראה כי הפרשה הגיעה לסופה והדיה נמוגים במהירות מכותרות העיתונים.

שובו של פפנק ואחרית דבר

במרץ 1948 מתגייס אוטו פרוינד לצה"ל ומשרת בחטיבת גולני. לאחר שיחרורו הוא פותח בקריירה של מלח בצי הסוחר. ב26 באוגוסט 1956 הוא מתראיין לעיתון "ידיעות אחרונות". הזמן לא הטיב עם פרוינד ובאותה העת הוא מתגורר בבית יורדי הים בחיפה ומתקיים על קצבת סעד ממשרד הרווחה. בראיון הוא חושף את השפעת מאורעות אותם הימים על חייו, מעיד על האלימות הקשה שהופעלה נגדו ומאשים את חוטפיו וחוקריו (עליהם נמנה לטענתו גם מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה) כי הרסו את גופו ונפשו באופן שאינו ניתן לשיקום.  

ברנרד פפנק (לימים בנימין פלגי) - באוגוסט 1964 מפרסם אחד ממכריו של פפנק, שהיה לעיתונאי, ידיעה המעלה את הפרשה שוב אל הכותרות. פפנק, כך על פי הידיעה, הצליח לעבור את "מסך הברזל" ונמלט מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית לאוסטריה. זמן קצר לאחר מכן מתגלה כי מאוסטריה המשיך פפנק לישראל וכי מזה מספר שבועות הוא מתגורר עם אשתו במעברת צריפים בבת ים. הגעתו של "הבוגד" בחזרה אל ארץ הקודש מעוררת מהומה תקשורתית, בעקבותיה יורד פפנק למחתרת ונעלם מן העין.

בימים שלאחר מכן מנהלים העיתונאים בישראל מרדף עיקש אחריו בנסיון לקבל את תגובתו הבלעדית של חושף מחסן הנשק ביגור. כעבור שבוע לערך מוסר אחיו של פפנק (ישראל פלגי) כי אחיו יערוך מסיבת עיתונאים מאולתרת בפתח צריפו. ב-19 בספטמבר 1964 בשעה הנקובה ניצבת חבורת עיתונאים בחזיתו של  צריף מס. 218 במעברת הצריפים בבת ים. פפנק ואשתו מגיעים למקום, ורגע לפני שמתחיל גיבור הפרשה הנושנה לתת לאומה את גרסתו, מגיעה ניידת משטרה ולוקחת את כוכב התקשורת בהתהוות לתחנת המשטרה ביפו. הדרמה נעצרת בשיאה, והעיתונאים נותרים ממתינים מול הצריף.

כעבור שעה קצרה משוחרר פפנק מן החקירה ושב לביתו. הוא נעמד מול חבורת העיתונאים המצפה בכיליון עיניים לדבריו, ומגולל באיחור של 18 שנות גלות את פרטי סיפורו הקפקאי:

בסוף שנות ה-30 עלו פפנק וחברו הטוב פרוינד, מצ'כוסלובקיה לארץ ישראל, לאחר זמן מה הגיעו לקיבוץ יגור בו התגוררו עד לימי מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה החליטו השניים להתגייס לחטיבה הצ'כית בצבא בעלות הברית. ההחלטה עוררה כעס בקרב חברי הקיבוץ, שסברו כי על בני היישוב להתגייס לחטיבה היהודית הלוחמת. במהלך המלחמה נפצע פפנק ויצא לחופשה (עדיין כחייל צ'כי). הוא חזר בלווית פרוינד לישראל והשניים התמקמו בדירה בחיפה, חיפשו עבודה, ולעיתים התארחו ביגור.

את סוף השבוע שבו החל מבצע ברודסייד, העביר פפנק, כפי שנהג לעשות מדי פעם, עם ידידיו ביגור. עם כניסת הכוחות הבריטים לקיבוץ הוא נעצר כשהוא לבוש במדי הצבא הצ'כי. בניגוד לחברי הקיבוץ אשר סירבו (בהוראת ההגנה) להזדהות בשם מלבד "יהודי בארץ ישראל" הזדהה פפנק כחייל צ'כי בחופשה ושוחרר ממעצר, אולם יציאתו מהקיבוץ עוכבה על ידי הבריטים עד ליום ראשון. שאר חברי קיבוץ נותרו במעצר ורק ילדי הקיבוץ הבחינו בפפנק לובש המדים מהלך חופשי בשטח הקיבוץ, ודיווחו על כך מאוחר יותר לחוקרי הש"י. צירוף מקרים אומלל שהביא עליו ועל פרוינד את החטיפה הלילית.

בניגוד לחברו פרוינד בוחר פפנק, ממרחק השנים, לסלוח ולשכוח. הוא מסרב לענות לשאלות בנוגע לשיטות החקירה שהופעלו עליו ומודיע כי אין בליבו טינה לחוקריו ושוביו. בקשתו היחידה היא כי יניחו לו לנפשו ויאפשרו לו לשקם את חייו בשקט.

ביום למחרת מפרסמים העיתונים את סיפורה המלא של פרשת "פפנק ופרוינד", ומטהרים את השניים מאשמת הבגידה. משוחררים מעולו של כתם הבגידה נעלמים פפנק ופרוינד אל השכחה ונותרים רק בזכרונם של מתי מעט כאנשים הלא נכונים, במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, שנאלצו בעל כורחם לשלם את מחירו של המאבק לעצמאות.

יודעים פרטים נוספים? כתבו לנו- yinonro@y-i.co.il

בשבוע שעבר

נערת הנפץ - על הקשר המסתורי בין השר מולוטוב, ונערה צרפתיה