איים של שקט

גוגל, התבשרנו השבוע, חברה לספריות אוניברסיטאיות מן הגדולות בעולם, ובעתיד הקרוב יסרקו עובדיה מליוני דפים של ספרים בכל תחומי הידע האנושי ויעלו אותם לרשת. שנים ארוכות יעברו עד שתהייה זו ספרייה רצינית שהיקפה ידהים את משתמשיה, אם בכלל יהיו מודעים להיקף. הרי כבר עתה, במנוע החיפוש הידידותי של גוגל, יכול אדם להיחשף לשמונה מיליארד דפים של הכל-מכל: שירה אלוהית ותעמולה נאצית, רפואת אליל ופילוסופיה, מבנה היקום ותיאורים גרפיים של רצח בשם שמיים, מתכונים למחית תפוחי אדמה ותכניות להרכבת פצצת אטום ביתית. אין בעולם אדם, חרוץ ככל שיהיה, שיוכל לקרוא ולהקיף את הכל בחייו.

ומה יהיה בספריה החדשה? הכל, מבטיחים תועמלניה החדשים. מן האינטרסול נשלף רעיון הקדמה האנושית, קצת חבוט ומשומש ומאובק, ועימו סוג של הבטחה לסדר, לעקיפת הכאוס שחבר לחירות ולהיצע העצום של הרשת. הכל, אבל רק כל

מה שנחשב-באמת, כל מה שעבר במסננות מוקפדות של ידע ומידע ותבונה אנושית עילאית, ומצא לעצמו מקום בספריות החשובות ביותר והמכובדות ביותר בעולם המערבי.

רגע - ואיך נקרא? ואיך נדפדף? ואיך נבחר?

אריזה גרועה

מי שהתרגש השבוע מהודעת ההשקה יכול היה לשאול את עצמו, כמקובל בצמתים חשובים בתולדות האינטרנט, אם הספר אכן גווע, אם הקריאה המקוונת אכן תהפוך אותו לחפץ מיותר בחייו של האדם. אני מבקשת שלא להצטרף למעגל המקוננים-מראש על העלמותה של האריזה.

ספרים אינם מעניינים אותי. כלומר, קיומם הפיזי הוא בעיני סוג של מטרד הכרחי, פרי הרגלים מושרשים בתרבות המערבית שהקפידה, במאות השנים האחרונות, לארוז את הרעיונות שלה בין כריכות. זהו מארז לא ממש נוח ונעים, אם מתבוננים בו לרגע באובייקטיביות: מזונן של תולעים, אתר מצויין לקינונה של קרדית אבק הבית – שלא נדבר על האבק עצמו. הם מתבלים, מצהיבים, מזקינים, מתעפשים – ואותו ריח מופלא של ספרים ישנים שכולנו אוהבים להלל, אינו אלא נוסטלגיה תרבותית משונה, שמקנה לידע "ישן" מעלות שאין בו. וכן, גם השוק הפורח של ספרים עתיקים, מהדורות ראשונות, כרכים נדירים וכיוצא באלה אריזות נחשבות לרעיונות שכבר איננו מחזיקים בהם – לדעתי, אין בינו לבין אהבת הספר ולא כלום. זהו בסך הכל פטישיזם שזכה לחותמת הכשר חברתית.

והכי גרוע: הם נשרפים. לא רק כשדיקטטורים מכריזים על הנזק שהם גורמים, אלא גם סתם כך, בדרך הטבע, מפני שהם חומרי בעירה מצויינים. התרבות המערבית נושאת עימה את זכרו של ארוע אחד כזה שהיה לאסון אינטלקטואלי אמיתי: שריפת הספריה באלכסנדריה.

הספריה הזאת היתה ככל הנראה הארכיון החשוב ביותר לתרבות העולם העתיק. היו בה, על פי השמועה, מאות אלפי פאפירי – גם הם חומר בעירה לא רע. מי שרף? על כך חלוקות הדעות עד היום. יש המאשימים את יוליוס קיסר, יש שסוברים כי הספריה המשיכה להתקיים עד שנת 640 ואז הורה דיקטטור קטן ומקומי להשמיד אותה. מכל מקום, הזיכרון הצורב של אובדן הידע יצר מאז הלכה הספריה הזאת לעולמה, חרדה מפני היעלמות הדרגתית או מיידית של מה שכבר נצבר בבנק הזכרונות האנושי-התרבותי. תקראו, למשל, את "פארנהייט 451" של ריי בראדבורי ותבינו עד כמה עצום וחזק הקשר בין הספר לאש, בין הידע לאלימות המנסה להכחיד אותו, ועד כמה קשה לרוח האנושית לנצח כשרעיונותיה כבר לא ארוזים בספר. גוגל-ספריות יוכל לשחרר את האדם ממקצת הפחד הזה.

אבל את גוגל-ספריות כבר הגה מישהו, שוודאי לא חלם על התהוות האינטרנט. זה היה חורחה לואיס בורחס, שרוב שנותיו עברו עליו בין ספרים - הוא היה גם הספרן הראשי של בית הספרים הלאומי בארגנטינה. סיפור משנת 1941, "הספריה של בבל", מתחיל במלים האלה: "היקום (שאחרים מכנים אותו בשם 'הספריה')...", ואלה היו בעיני תמיד המלים היפות ביותר בו, מפני שהיה בכוחן ליצור בדיוק את מה שבורחס רצה בו כל כך, ולו כאמצעי אמנותי: ביטול החיץ שבין הרעיונות לבין העולם, צמצום הפער שבין המלים לבין הדברים עד כי תהיה כל הארץ שוב "שפה אחת ודברים אחדים".

אלא שהיקום של בורחס אינו רשת עלומה של חוות-שרתים הפזורות על פני כדור הארץ, כי אם אתר פיזי מוגדר, שהגאוגרפיה שלו מקבילה לזו של הכדור הפיזי עליו אנחנו חיים, או אולי מייתרת אותו לגמרי ומציבה לו אלטרנטיבה. הספרות לעולם לא תהייה צנועה כמו הטכנולוגיה: גוגל לא מתיימרים לשנות אפילו את הגאוגרפיה האינטלקטואלית של כדור הארץ.

דיוקן האמן כאלמוני צעיר

עוד התבוננות במיזם החדש כבר מעלה שאלות מטרידות. יהיו בו המוני כותרים ותעודות ומסמכים מקוריים וחשובים מאוד, אבל הוא לא יהיה מעודכן: דווקא הספריות, אותם אתרים אנכרוניסטים ולא מאובטחים לאחסון רעיונות ארוזים, יתגלו בעתיד כמגיניה של הקידמה התרבותית, שכן בגוגל יעלו לרשת רק מה שלא מוגן בזכויות יוצרים. כלומר, תמצאו בו את

הקלאסיקה הספרותית של העולם המערבי, אבל אם זה יהיה מקור הידע היחיד שלכם על אודות הספרות, לא תוכלו לקרוא את כל מה שנכתב בחמישים השנים האחרונות ועדיין מניב ליוצריו רווח – אלא אם כן הללו יסכימו לקבל תשלום תמורת שחרור כתביהם לרשת, וכך אולי יכרתו את ענף פרנסתם.

האם צפויה כאן מהפכה שדומה למה שאירע בתחום המוסיקה המקוונת? האם ליוצרים תישאר איזו זכות ביצירה, או שישובו ימי הביניים, ועימם – אלמוניות כמעט מוחלטת של היוצרים, ו"זכות" לכל לבלר להעתיק ספרים כאוות נפשו ולהפיצם? והאם נהיה עדים להעלמותו ההדרגתית של היוצר כאינדיבידואל וגם כגיבור תרבות? ימים – לא, שנים. שנים ארוכות מאוד – יגידו.

ומה עוד נקרא כשננסה להקיף את הידע המצוי בגוגל-ספריות? פרסומות, כמובן. המון פרסומות. הזכות שלא להיות חשוף לפרסומת, שבעיני עודנה זכות יסוד שנגזרת ממחשבותיי על כבוד האדם וחירותו הרעיונית, נישלל גם באזורים שבהם עד כה שררה שלווה רעיונית מוחלטת. תרצו למצוא ציטטה של הרודוטוס בלי להוריד אותו מהבוידעם, תיאלצו לקבל בצידו גם את חידושי מקדונלד'ס. תרצו להתעדכו בתולדות הרכב הממונע, מייד יקפצו לכם דילים אטרקטיביים לארבע על ארבע. יהיה קשה ולא נעים, או שיהיה שגור ומקובל, כמו שהתרגלנו לצרוך מוסיקה בחינם ברדיו – ולרטון בשקט על קיומן של פרסומות שמממנות את ה"חינם" הזה? גם כאן צפוי שלב אבולוציוני של הסתגלות, ואחר כך – בעוד חמש או חמישים שנה, מי נביא ויידע – פשוט נתרגל.

וכך, נדמה לי, יהפכו הספריות הפיזיות לערי מקלט. למי שרוצה למצוא בהן ידע עדכני. למי שמבקש קצת שקט. למי שאינו מוכן עוד למסחור הטוטאלי של הידע. וכן, יישבו בהם אנשים שייחשבו לתמהונים, והם ידפדפו בין כריכות נושנות וגם חדשות בלי עכבר. אולי אפילו יקימו תנועה להצלת הספר. כמו שהיה פעם, בימים הטובים, כשמכבשי הדפוס האנכרוניסטיים פלטו את האריזה שהכילה את הרעיונות של "פארנהייט 451".