יסמין

מפריז לאל-קודס 

מכת חום עזה הלמה ביסמין כשנפתחה דלת המטוס בשדה-התעופה של עמאן. היא מיהרה להוציא מהתיק את משקפי-השמש שלה ולהרכיבם, מתגוננת מהקרניים המלובנות המצליפות בפניה. אביה ואמה אימצו אותה אל לבם שעה ארוכה. כמה התגעגעה לקרבה ולחום שלהם. הם נראו קצת כפופים יותר, עצובים יותר. "יסמין, יסמין," מלמל אביה, ואמה בכתה וצחקה חליפות וליטפה את לחייה.

אחרי שעברה את בדיקות המכס בנמל-התעופה נכנסו ל"דודג'" השחורה ויצאו לדרך. בכבישים התנהלה בעצלתיים תנועה מועטה, כה שונה מההמולה והחיפזון של נהר המכוניות בעיר האורות. עיניה הסקרניות נצמדו למראות החולפים ומבטה סקר את הקירות, תר אחר כתובות גרפיטי, כאלה שמרוחות על קירות פריז כאודם על שפתי אישה, אבל הקירות ברובם היו חשופים, ריקים. רק פה ושם נתקלה בסיסמאות מלחמה, שהעלו על שפתיה חיוך מריר. "אל-נס'ר קריב", הניצחון קרוב, "תעיש אל-וחדה אל-ערבייה", תחי האחדות הערבית.

ליד גשר אלנבי נעצרה התנועה, מכוניות עמדו בפקק זו אחר זו, ובצדן משפחות שלמות שחיכו לתורן לחצות את הגשר ברגל. היא לא זכרה המולה כזאת. ואז הבחינה בחיילים, הבודקים תעודות ועורכים חיפוש בתיקים ובמכוניות. הם היו מבוגרים, מרושלים, גלויי ראש. לראשונה ראתה חיילים ישראלים, לא ידעה שאלה חיילי מילואים.

"שו האדא, מה זה?"

"הכיבוש," ענה אביה.

היא עצמה את עיניה. האם יערכו חיפוש בכליה? שלושה מכתבים סודיים ששלח עמה פאיז, ראש "פתח" בפריז, היו באחת ממזוודותיה. כשנתן לה אותם והורה לה כיצד להסתירם ולמי למוסרם, הרגישה כמי שממלאת שליחות פטריוטית חשובה.

היא הפנתה את ראשה לאחור אל המכוניות שהשתרכו מכיוון העיר ונאנחה. אסור לה לספר להורים. ממילא אין מה לעשות, שהרי דרך הנסיגה חסומה: טור של מכוניות מאחוריה וחיילי הכיבוש לפניה. משכה את שמלתה על ברכיה והצטנפה בעומק המושב, אכולת חרטה על שהסכימה להיות בלדרית. השעינה את ראשה על כתף אמה, כילדה עייפה, וניסתה לעטות הבעה של אדישות. כחצי שעה חיכו עד שהגיע תורם. "בנתי," אמר אבו ג'ורג', "תציגי את הדרכון הצרפתי שלך, ואת תעודת הזהות הירדנית תשאירי בתיק."

"את התעודות בבקשה," אמר החייל שהגיע למכוניתם, בערבית במבטא זר, דומה לזה של ערביי המאגרב שפגשה בפריז. אבו ג'ורג' הגיש לו אותן והוא עיין בהן בקפדנות.

"אני מבין שאתה עיתונאי, אדוני?"

"רפורטר, בעלים ועורך של העיתון 'אל-וטן'."

"ומה עשית בעמאן, ראיינת את הוד מלכותו?" התבדח החייל.

"לא. הבאתי את הנסיכה שלי," החזיר לו אבו ג'ורג'.

החייל הציץ בה וקד לה קלות. "ומאין באה הנסיכה?"

"מפריז."

"

אפארי..." זמזם החייל את שירו של איב מונטאן והמשיך לבחון את התעודות. "ומה עשתה הנסיכה בפארי?"

"היא לומדת ב'סורבון'. עושה דוקטורט."

"תמיד אביך מדבר בשמך, מדמואזל?" הפתיע אותה בצרפתית.

"מדאם," תיקנה אותו קצרות.

"ומדוע נכנסת בדרכון זר, אין לך אזרחות ירדנית?"

"כמובן, יש לי," ענתה בגאווה.

"ידיד מהממשלה שלכם יעץ שתיכנס עם הדרכון הצרפתי," הסביר אבו ג'ורג'.

"אהה," המהם החייל.

סמל גבה קומה ניגש אליהם. "מה אתה מתמזמז כאן, קדימה, תזדרז. אתה לא רואה איזה תור יש מאחור?"

אוזניה של יסמין נזקפו לשמע המשפטים העבריים. אבל מה פירוש המילה "מתמזמז", לא זכור לה שנתקלה בה בילדותה. אולי זאת מילת קוד, חשבה.

"יש כאן בעיה. אזרחית ירדנית שנכנסת עם דרכון צרפתי דווקא," החייל נופף בו והגיש אותו לסמל.

"מה הבעיה? רצו לחסוך לעצמם הליך של איחוד משפחות," השיב הסמל ועיין בדרכון. "טוב, קח אותה למשרד הפנים ותעשה אצלה חיפוש. זוז, זוז כבר."

יסמין החווירה. החייל הורה לאבו ג'ורג' לחנות במקום צדדי וביקש ממנה להתלוות אליו. "גברתי הנסיכה," אמר בצרפתית, "חכי עד שיקראו לך לבדיקת הדרכון, וכשתסיימי תמתיני לי כאן ליד האוהל."

שלושים וחמש דקות נוספות חיכתה ליד אוהל משרד הפנים, לחוצה מן החום ומן ההמולה, ממצוקתם של האנשים המחכים כמוה ומשיברון הלב של אלה שיצאו מהאוהל והוחזרו לירדן כלעומת שבאו, ובעיקר מן המכתבים המאיימים שבמזוודתה. חשבה על החופש של פריז, על התסיסה המסעירה את הקמפוס, ואמרה לעצמה שהיא צופה בתיאטרון אבסורד. השמש הכתה ללא רחם. אמה נופפה אליה מן המכונית בצעיף שהתירה מצווארה והאיצה בה לקחת אותו ולהגן על ראשה מפני החמה הקופחת, אבל היא נשארה במקומה, סרבנית, כמענישה את עצמה.

כשנתבקשה להיכנס, קיבלה את פניה אישה מבוגרת ובהירת שיער, המעשנת סיגריה זולה. ריח העשן גירה את יסמין והיא הוציאה מתיק-היד שלה סיגריות פילטר דקיקות, הדליקה לה אחת והניחה את החפיסה על השולחן. הפקידה ביקשה בתנועת יד את התעודות, בדקה את הדרכון הצרפתי ואת תעודת-הזהות הירדנית, העיפה מבט בוחן ביסמין והשוותה אותה לתמונות שבדרכון ובתעודה.

"כמה שנים את בפריז?" שאלה באנגלית.

"חמש."

"מה את עושה שם?"

"חיה."

"יפה, אבל במה את עוסקת?"

"עושה דוקטורט ב'סורבון'."

"במה?"

"בחינוך מיוחד."

"מהי מטרת הביקור שלך?"

"האם צריכה להיות מטרה לביקור במולדת?"

"ובכל-זאת."

"באתי לראות את ההורים, את החברים."

"יפה, ולכמה זמן באת?"

"שבועיים-שלושה, לכל היותר חודש."

"מי החברים שלך בפריז?"

יסמין הרימה גבה ומשכה בכתפיה. "הספרים," ענתה.

"אפשר לראות את כרטיס הטיסה שלך?"

יסמין הושיטה לה את הכרטיס.

"האם בדעתך להשתקע?"

"כרגע אמרתי לך שבאתי לביקור קצר."

"אני מצטערת שהטרחתי אותך. ביקור נעים, גברתי."

כשהגיעה לפתח היציאה, שמעה את הפקידה קוראת, "גברת חלמי!" יסמין קפאה. "שכחת את הסיגריות שלך."

בחוץ חיכה לה החייל דובר הצרפתית, ליווה אותה למכונית ועזר לה להוציא מתא המטען את שלוש המזוודות ולשאתן לאוהל סמוך. באוהל היו רק שולחן, שני כיסאות ונורת חשמל שהשתלשלה מן התורן. היא חששה שהיא תחת מעקב של מצלמת סתרים כמו שראתה בסרטים. אסור לה לשדר חוסר ביטחון שיעורר חשד, עליה לשמור על הופעה טבעית. עכשיו, כשעמדו לבדם, סקר אותה החייל בחיוך ממזרי.

"תואילי בטובך לפתוח את המזוודות."

יסמין פתחה את תיק-היד שלה, הוציאה צרור מפתחות והניחה אותו על השולחן. "אני לא פותחת שום מזוודה. אתם רוצים לבדוק, תבדקו," אמרה וזקפה את ראשה.

החייל התבונן בה משועשע, ביקש שוב שתפתח את המזוודות והיא סירבה בתנועת ראש. "אני רואה שאת מלכה, לא רק נסיכה," צחקק ונטל את המפתחות.

המזוודה הראשונה היתה עמוסה בגדים מקופלים בסדר מופתי, שמלות אלגנטיות, חולצות, מטפחות. החייל הוציא בזהירות בגד אחר בגד והניח אותם על השולחן. כשהגיע לתחתוני המשי ולחזיות שבתחתית המזוודה, נעשו תנועותיו איטיות ומגע ידיו בהם נהיה מלטף. יסמין חשה כאילו הוא ממשמש את שדיה, את בטנה, נוגע לה במקומות אינטימיים. עורה סמר. אצבעות ידיו, שהמשיכו לרפרף על בגדיה התחתונים, עוררו בה בחילה. היא רצתה לנעוץ בו את ציפורניה, להדוף אותו מהבגדים העוטפים את איבריה.

כשפתח את המזוודה השנייה מצא בה חבילות קרטון ואחז באחת מהן כאילו היתה חומר נפץ:

"מה זה, מדאם לה פרנסס, גברתי הנסיכה?"

"תפתח ותראה."

אצבעותיו קרעו את עטיפת החפיסות שהוציא מאחת החבילות. גלילים קטנים, לבנים, התפזרו לכל עבר.

"מה זה?"

"צמר-גפן שנשים משתמשות בו כשיש להן וסת. טמפונים! יותר היגייני ואסתטי ונוח מסתם צמר-גפן."

החייל הסתכל בה באי-אמון, פורר את אחד הגלילים באצבעותיו, וצחקק במבוכה: "ארזי את המזוודות. את יכולה ללכת."

"אני לא אורזת כלום. אתם פתחתם, אתם תארזו."

החייל רטן וערם את הבגדים במהירות אל תוך המזוודה. היא עמדה כנציב מלח, מבטה נעוץ באדמה. תחתוני סאטן ורודים נפלו ארצה. החייל הרים אותם בעדינות, נשף עליהם כמסיר מהם גרגרי עפר, ולאחר שהכניסם למזוודה, נעל אותה והושיט ליסמין את המפתחות. הוא הורה בידו על פתח האוהל, והפעם לא עזר לה לשאת את המזוודות.

הוריה חיכו לה במכונית, מרוטי עצבים. כשהבחינו בה, אץ אביה לעזור לה עם המזוודות ופתח מיד בנסיעה. מבטה היה קפוא ופיה חתום. אבו ג'ורג' חצה את הגשר ופנה אל הדרך העולה לאל-קודס. כשהתרחקו מעט, קלטה פתאום מה שנדחק מתודעתה בסערת החיפוש: את המזוודה השלישית, זו עם הספרים, שבהם הסתירה את המכתבים הסודיים, לא פתח החייל כלל.

"יש עוד תחנת ביקורת בדרך?" שאלה אום ג'ורג'.

"אני חושב שלא. החלק הקשה מאחורינו. פחדתי שלא ייתנו לה להיכנס ויפנו אותנו לאיחוד משפחות, וזאת צרה-צרורה," אמר. היא לא הבינה על מה מדובר, אבל לא היה לה כוח לשאול.

כשנכנסו לאל-קודס התמלאה חיות, רצתה לראות את העיר שעזבה לפני חמש שנים, לחוש את דופק חייה. גם היתה סקרנית לראות אותה במצבה החדש, איך בכלל נראית עיר כבושה? אך בטרם הספיקה לבקש מאביה לסייר בה, כבר פנה לוואדי אל-ג'וז ובתוך דקות מעטות מצאה את עצמה ליד הכיכר הקטנה הסמוכה לביתם. המכונית טיפסה במעלה רחוב נשאשיבי הצר.

מוזר, לא היו בה לא תחושת חג ולא התרגשות כפי שדמיינה את השיבה הביתה. לרגע התגנב לתודעתה הבית ההוא, בית ילדותה בטלביה, והפעם לא מעומעם ומטושטש כי אם בהיר והדור. מה פתאום היא חושבת על הבית ההוא עכשיו? האם תרצה לראותו שוב?

המכונית עצרה בסככה. יסמין מיהרה אל שער הברזל, דחפה אותו בכתפה כפי שנהגה בנערותה, עמדה בפתח הגן ונשמה עמוקות. הנה מה שרדף אותה לכל מקום, ריח קיץ חם מעורב בניחוח מי הממטרה וברכת הדגים. הברכה נראתה קטנה יותר משזכרה, אבל העצים המקיפים את הגן גבהו והוורדים בהקו באודם עז. שלוש כורסאות הברזל שבמרכז הגן עדיין עמדו במקומן, אך רגליהן החלידו. עייפות גדולה נפלה עליה. היא פסעה לעבר אחת הכורסאות וצנחה עליה, כאילו גופה כולו חיכה לרגע הזה שבו תוכל לנוח בגן, מוקפת בגדר האבנים והעצים. רצתה לשקוע, לנמנם, לישון. אלא שאביה ואמה ניגשו אליה, מחייכים ומחבקים ומנשקים במאור פנים, כאילו רק עתה פגשוה. כאן, במבצרם, לא יאונה לה כל רע.

נכנסו הביתה. דמותה נשקפה אליה מתצלום גדול על קיר חדר המגורים, התמונה שעזמי צילם זמן-מה אחרי כלולותיהם. אושר גדול קרן מן הפנים שבתצלום. למה עזמי לא הסכים שתצלם אותו אז? במטבח חלצה את הנעליים, חשה את הקרירות הנעימה של רצפת השיש. אביה ניגש לטלפן לסנטור ולאבו נביל "לבשר להם שהכול עבר בשלום", ואמה ביקשה:

"תרמוז להם שהיא עייפה, שלא יבואו היום."

"איך אפשר?"

"פשוט תזמין אותם למחר בערב."

יסמין עלתה לקומה השנייה, לסוויטה שלה. כמה מרווח כאן הכול לעומת החדרים הקטנטנים של פריז. כשפתחה את מזוודת הבגדים שהחייל הפך בה, רצתה לזרוק הכול לכביסה כאילו עצם מגע ידו טימא אותם, אבל נמלכה בדעתה והשליכה הצדה רק את התחתונים הוורודים שנפלו על האדמה. היא הוציאה לה חלוק-רחצה ותיק איפור והניחה את המזוודה פתוחה על הרצפה. לא היה לה כוח עכשיו להתחיל לפרוק את הבגדים, לקפלם כיאות ולתלות אותם בארון. בשתי המזוודות האחרות לא נגעה. לאחר שהתקלחה שכבה על המיטה, רצתה להירדם ולא הצליחה.

אחרי ארוחת הערב נכנסו הסנטור ואשתו. "מצטער, לא יכולתי להתאפק," חייך כמו ילד שובב ואימץ אותה אליו. "בלי עין הרע, את נראית מצוין," ושלף חבילה, מתנה בשבילה: ספר נדיר על הארכיטקטורה הערבית באנדלוסיה. הזקן מנסה לנחם את עצמו ואותנו בהתרפקות על ימי הזוהר, חשבה בלב נכמר.

מיד אחריהם נכנסו גם אבו נביל ואשתו: "חמש שנים אני מחכה לך, לא יכול יותר," אמר גם הוא וחיבק אותה בזרועותיו האדירות. תמיד אהב אותה, אף חלם לחתן אותה עם נביל בנו, והמשיך לאהוב אותה אף-על-פי שהעדיפה את עזמי.

בתום הנשיקות וההתרגשויות וחילופי הרשמים על העיכובים והחיפוש בגשר אלנבי פרשו שלוש הנשים למטבח ויסמין התלבטה: גם היא אמורה להיכנס למטבח ולעזור לנשים, אך חזק רצונה להאזין לשיחת הגברים ולהתעדכן ממקור ראשון על המתרחש. אבו ג'ורג', שחש בהתלבטותה, אותת לה בידו להישאר:

"שבי אתנו, יא בנתי, תרגישי אורחת היום."

השיחה התגלגלה במהירות לפוליטיקה ולמצבם החדש. הסנטור סיפר על דין-ודברים קשה שהיה לו עם שר החצר בארמון המלך. גם אבו נביל דיווח בפרטי-פרטים על ויכוח עם עורך "אל-אהרם" הקהירי, שסיפר לו על תוכניותיו של נאצר אחרי התבוסה.

יסמין רצתה "לנקד את האותיות" ולבקר מפורשות את המלך, האחראי לתבוסת הממלכה, אך עצרה בעצמה. כיצד תשתתף בשיח הגברים הזה, שבו הסנטור כובש את מקומו בתוקף גילו ומעמדו, ושני עורכי העיתון לוקחים בו חלק בתוקף היותם גברים ובזכות מקצועם. הרי היא, האישה הצעירה, אמורה רק להיות נכונה לשרתם. אסור לה לפרש לא נכון את הזכות להאזין לשיחתם. בינה לבינה חייכה בעצב וחשבה על הסטודנטים הכובשים יותר ויותר עמדות השפעה בצרפת. כאן הכול קופא במקומו. יהיה עליה להתרגל מחדש לאורח החיים הישן.

הסנטור נראה זקן, תשוש מן השיחה, וקם ראשון ללכת הביתה. רחמיה התעוררו עליו והיא יצאה ללוות אותו ואת רעייתו. רוח הערב החמימה נשאה ריחות משיבי נפש של בושם פרחים, שעטפו אותה כצעיפי משי. הפרחים בפריז יפים לעין, לא לנחיריים, חשבה.

"איפה אבא?" דאגה.

"הלך למערכת."

"כל-כך מוקדם?"

"מאז המלחמה אין לו סבלנות לשבת בבית."

"אמא, הכורסאות בגינה החלידו."

"למי היה ראש להסתכל עליהן?"

לאחר ששתו קפה של בוקר ואכלו ארוחה קלה, עלתה והתכוננה לצאת. הוציאה מן המזוודה את המכתבים הסודיים שפאיז ביקש שתמסור אותם מיד בהגיעה, ושבה ותחבה אותם לתוך הספרים. הם יכולים לחכות עד מחר, חשבה. היום יום-הולדתו של עזמי. היא תעלה לקברו עכשיו, מוקדם בבוקר, לפני כולם, אפילו לפני הוריו.

קטפה פרחים מגינת הבית ועלתה לבית הקברות, שהיה שומם מאנשים. טוב שהקדימה. כך תוכל לשבת על קברו של עזמי ולהיות עמו, רק הם, לבדם, בלי אף אחד. שעה ארוכה דיברה אתו בלבה, סיפרה לו על הקורות אותה, על געגועיה, על שממת לילותיה, על הבדידות המכלה כל חלקה טובה בחייה, וסוף-סוף, אחרי ימים רבים של קהות חושים, בכתה. "אנת עמרי," אתה חיי, מלמלה, נזכרת בשיר ששרו באהבתם.

כשקמה עמדה מול אבן השיש וליטפה את אותיות שמו. החום חבט בה. ראשה כאב. אין מפלט מהאור הזה. איך שכחה שהשמש והסנוורים מעצבים את ההוויה כאן.

כשחזרה, הגיש לה אבו רשיד זר פרחים, פינג'אן קפה וכוס מים צוננים, ואמר, כולו חיוכים, "אהלן וסהלן, בנתי, הארת את המקום."

נשמה בעונג את הארומה המוכרת של הפינג'אן, ונטלה את העיתונים שבמסעדה. קראה בשקיקה והתפלאה על עצמה. בפריז רק דפדפה ב"לה מונד" של סוף השבוע, וקראה בעיקר את אריק רולו, הפרשן לענייני המזרח התיכון. עתה לא דילגה על שום עיתון, ירדני, מצרי או סורי. אפילו את המודעות קראה, רצתה לצוד כל בדל מידע, למלא את צקלונה שהתרוקן.

הכתבות עוררו בה כעס וכאב אבל לא יכלה להפסיק לקרוא, לוגמת עוד ועוד מים כשוטפת זיהום שחלחל לתוכה. לבסוף נשארו רק העיתונים הישראליים, "אל-יום" וה"ג'רוזלם פוסט", הסיטה את שניהם הצדה ויצאה לרחוב צלאח אל-דין.

היא חייבת לגשת לביר-זית, לדבר עם סטודנטים ועם מרצים ולדעת מה הם מרגישים. עלה בדעתה להיפגש גם עם נביל, בן שותפו של אביה, הרי הוא מהפכן לאומי מנעוריו. אולי תטלפן לו? במחשבה שנייה נרתעה, איך תיפגש עם גבר, על אחת כמה וכמה גבר נשוי? וכעסה על עצמה: כבר ביום הראשון היא נכנעת למנהגים המיושנים, כאילו לא חיה חמש שנים במרכזו הפתוח של עולם סובלני ומודרני?

נכנסה ל"דאר אל-כתב", חנות הספרים ומכשירי הכתיבה החביבה עליה. המוכרת שתמיד קיבלה אותה בחיוך אמהי לא היתה שם, ודאי תבוא עוד מעט. בינתיים הסתכלה בספרים חדשים וברומנים מתורגמים שהגיעו ממצרים, דפדפה באחדים מהם ועברה למדור השירה. שמחה למצוא שני ספרים של אביה החתומים בפסבדונים, ולידם ספר חדש של המשוררת משכם, פדוא טוקאן. בין ספרי השירה וההיסטוריה הערביים הרגישה בבית. הבטיחה לעצמה שתחזור לכאן ותקנה לה כמה ספרים.

בפתח החנות נעצרה ושאלה את המוכרת הצעירה, החדשה, על אום יאסין, המוכרת הוותיקה שלה.

"ראחת, הלכה לעולמה."

אתמול שמעה שבאב אל-ח'ליל, שער יפו, נפתח מחדש. הלכה לשם, ובדחף של רגע נכנסה לכנסיית הקבר. כאן הכול נשאר כשהיה, הריח העתיק של הכתלים, הריהוט הכבד והקטורת. עלתה ללשכתו של המוטראן, הבישוף. בפתח ניצב מזכירו, פרח-כמורה יפה תואר.

"אבונא, אבינו, נמצא?" שאלה והציגה את עצמה.

"המוטראן קראצ'י עסוק, יש אצלו אנשים, תשבי בינתיים."

כשקמה ואמרה שתחזור בפעם אחרת, ביקש שתמתין רגע, זמזם בטלפון ואמר את שמה. מיד יצא המוטראן אליה ואימץ אותה אל לבו רגע ארוך. ארוך מדי, חשבה.

"אבו ג'ורג' לא אמר לי שהגעת כבר."

"הגעתי רק אתמול. אבא לא הספיק."

עיניו ננעצו בתיק שלה: "פאיז שלח משהו?"

"כן, כמובן," נזכרה בגיבנת שהשאירה בספרים.

"אנחנו חייבים להיפגש, יש הרבה דברים בינינו."

"בוודאי, אבינו," אמרה, ושוב חיבק אותה חיבוק עז. כשירדה במדרגות הסמיקה. לעולם לא תשכח את הכוח שנתן לה המוטראן בימי האבל, כשרצתה רק להצטרף לעזמי בקברו, אבל מבטו וחיבוקיו מביכים.

התחילה לרדת במדרגות השוק. אוזניה קלטו שיר של עבד אל-והאב שלא שמעה שנים: "יא מסאפר וחדכ ופאיתני, ליה תבעד עני ותשע'לני? אתה נוסע לבדך וזונח אותי לנפשי, מתרחק ממני ומעסיק את לבי..." ונעצרה להאזין מול פתחה של חנות בגדים מסורתיים.

"שוף הש-שאפה, יא סלאם! תראה את החתיכה הזאת," אמר הצעיר בין המוכרים שבחנות, בולע אותה במבטו.

"תיזהר אחי, בושה," ענה לו חברו.

"על כמה מתערבים שהיא אנגליזייה, אנגלייה?"

"מנין לך?"

"הבגדים שלה, משקפי-השמש, הריח," התמוגג.

הוא פנה אליה באנגלית משובשת והזמין אותה בקידה קלה להיכנס. בקושי כבשה את חיוכה, ולפתע-פתאום נכנסה בה רוח של משובה והחליטה להעמיד פני תיירת אנגלייה. אולי תאמר להם שבאה מלונדון כדי להזדהות אתם בשברם בימי האסון האלה, לתת להם ברכת עידוד?

גם באפלולית החנות לא הסירה את משקפי-השמש. המוכר הצעיר הזדרז להגיש לה קפה והציף אותה בשאלות, מאין באה ולכמה זמן, ופרש לפניה כפתנים וחולצות רקומות ועוד ועוד סחורות שהוציא מהמגרות. היא חשה מוחנפת, מחוזרת, נחשקת, לא כמו בחנויות בפריז, כשעמדה וחיכתה ליד הדלפק עד שמישהו ייגש אליה וישאל בנימוס קר "מדאם, וו דזירה?", גברתי, מה תרצי.

כן, לאנשים הפשוטים כאן יש חן מיוחד והכנסת אורחים מלבבת, כך בוודאי מצטייר ה"אוריינט" לתיירים האירופים. וכתיירת סקרנית שאלה את הזבנים איך הם מרגישים אחרי הכיבוש.

"Good. Very good money," אמר הצעיר, ממחיש את הכסף בחיכוך האגודל באצבע ובאמה. הוא התקרב אליה והיא עשתה צעד קטן לאחור, נזהרת שלא להעליב אותו אבל מעמידה חיץ בינה לבינו.

שלוש יהודיות נכנסו לחנות והחלו למשש את הבדים ולבדוק את השמלות הרקומות, תוך שהן מתייעצות ביניהן ברעש גדול כאילו נמצאו בחצר ביתן. מפעם לפעם פנו אל המוכרים בבליל מגוחך של עברית וערבית קלוקלת ולא נראו מוטרדות כלל מלשונן העילגת ומכך שהן נמצאות בין ערבים פלסטינים. גם בעלי החנות לא בחלו כלל בלשונן ובהן וטרחו סביבן בשמחה והסבירו להן פנים. זה מול זה עמדו מוכרים שרוצים למכור וקונים שרוצים לקנות, ותו לא. שום אויבים, סתם אנשים שרוצים להרוויח ולהתלבש ולהתחדש ושמחים בקטנות של בדים ורקמות. איפה הדגלים? מה היה אומר פאיז אילו ראה אותם? היא, מכל-מקום, ויתרה על כוונתה המחתרתית להצהיר בפני בעלי החנות שבאה מלונדון כדי להביע הזדהות עם שברם בימי האסון האלה.

אחת היהודיות ענדה מגן-דויד כמו של עדנה מזורסקי, חברתה מילדות. גם לה היה אחד כזה, עדנה המתוקה נתנה לה במתנה מגן-דויד מזהב בדיוק כמו שלה, והיא אפילו ענדה אותו כמה ימים עד שהבינה מתגובות הסובבים אותה שהדבר אינו במקומו והניחה אותו בארון. הוא עדיין אתה, לא שכחה לקחת אותו גם במנוסה הגדולה ההיא. הלוואי שתמצא את עדנה.

לפני שעזבה את החנות הצביעה על כפתן צבעוני, המוכר נקב במחיר והיא לא עמדה על המיקח. אולי בגלל היהודיות הרעשניות האלה שהתווכחו על כל פרוטה, אולי מתוך נאמנות לגלימת התיירת שעטתה, ואולי סתם כדי לגרום קורת-רוח לצעיר הזה המכרכר סביבה.

מצב-רוחה השתפר, והחליטה לקנות מתנות לחברים בפריז: לפאיז, ראש "פתח" שם, קנתה פוסתוק שאמי וגרעיני אבטיח, לסוהא, חברתה באוניברסיטה, קנתה פלחי תפוז מסוכרים שטעמם המתוק-מריר היה אהוב עליה, ועוד קנתה חמישה תליונים עם צלב קטן ומוכסף לחלקם לעת מצוא.

כעת החליטה לחפש את חנות מכשירי הכתיבה, שגם בה היתה אמורה למסור את אחת המעטפות הסודיות. פאיז נתן לה תצלום של בעל החנות. כשנכנסה לשם שאלה אותו שאלה מוסכמת וענה כמצופה והבטיחה לבוא אליו למחרת. על איתור הכתובת השלישית והאחרונה, תיבת-דואר במרכז העיר, ויתרה להיום.