עושה היסטוריה

נתיבה בן יהודה ברשת ב'

לו היו משאירים אותי על אי בודד ללא ספרים ועם טרנזיסטור קטן שקולט רק תחנה אחת לבחירתי, ורק פעם בשבוע - הייתי מבקשת לשמוע אותה, את המאזינים שלה ואת השירים הנפלאים שאי אפשר לשמוע בשום מקום אחר. ואחר כך הייתי נרדמת בשמחה גדולה על עצם קיומה שם.

כבר אחת עשרה שנה בערך, מאז תחילתה, אני מכורה לתכנית רדיו שלכאורה אין לה כל קשר לחיי. "נתיבה מדברת ומקשיבה", רשת ב', בלילה בין רביעי לחמישי, מחצות ורבע ועד שלוש לפנות בוקר. נתיבה בן יהודה היא מתעדת מקורית ומעניינת של התרבות העברית הפופולארית. באתר שלה תוכלו למצוא את רשימת ספריה המלאה, כולל את "1948 – בין הספירות", שלא ברור לי מדוע אין מלמדים אותו בבתי הספר התיכוניים. אנא, קיראו – אפשר לקרוא באתר.

מותר לי לקרוא לה "נתיבה" כאן, כי אין מחיצות של פורמליות בינה לבין העולם. אם היא מתעקשת על משהו, הרי זה רק שצריך לקבץ ולשמר פיסות של עבר, והיא עושה זאת בנחישות הולכת ומתגברת ונגד הזרם. כי הזרם מלעיג על תולדותינו במקום הזה, ואת פיסות העבר הוא מפזר לכל עבר ורק רוצה שלא יעיקו עוד, כי עצם ההיסטוריה – שבלעדיה לא תיתכן תודעה רצינית של תרבות – מפריעה לזרם ולשוחים בו לחוות הווה חף משורשים.

חוב גדול אני חבה לה. בבית הגידול שלי לא היה מקום להיסטוריה של ארץ ישראל, ודאי לא ל"ארבעים ושמונה המיתולוגית", משום שהגענו לכאן מאוחר יותר, חפים מידיעה וקצת כועסים על יחסם של אדוני הארץ לעלייה המאוחרת, הנחותה לכאורה בזכויותיה. הורי לא היו כאן ולא ידעו לקרב אותי סיפוריהם של יפי הבלורית והתואר. המורים שלי עשו זאת כמצוות אנשים מלומדה, אבל גם הם לא ידעו דבר מעבר לממלכתיות המוכתבת של טקסים חגיגיים שבהם אסור היה לחייך.

את הצחוק, את הלחלוחית, את הנוסטלגיה ואת היופי אני חווה דרך התוכנית הזאת. למרות שזה לא מוצהר בה, היא מוקדשת לאנשים ולארועים שעיצבו את דמותה של המדינה הזאת. המשפט האחרון נשמע חגיגי מדי, ואין לי ספק שהיא היתה מנסחת אותו טוב יותר בלשונה הארצית, שהיא עברית יפהפיה ומדוייקת מאד ברגישויותיה, אבל נקייה מכל התמסרות לערכי-אקדמיה. אולי היתה אומרת שמדברים בתוכנית הזאת על מה שהיה פעם וכולה מלאה זקנים, כי אין מקום אחר לזקנים ברדיו.

בגילה המכובד – נתיבה בן יהודה היתה בין כובשי צפת במלחמת השחרור, אז אתם יכולים לעשות את החשבון לבד – העלמה הנצחית הזאת ממשיכה לבעוט בחן בכל מוסכמה שמעזה להתיישב לידה. גם במוסכמות של שידור רדיופוני, וגם זה משמח עד מאוד. מתקשר מאזין, ובתוך כמה שניות נמצאים החוטים המחברים בינו לבינה לבין עולמם המשותף כשהיו צעירים, ואם לפעמים אני חשה שאני מצותת לכנס מחזור של אחרים, מה בכך? הכנסים הללו הרי יילכו ויתמעטו, מטבע הדברים, ונישאר רק עם הממלכתיות המעיקה, ועם תחושת ההחמצה שאין מה לעשות בה.

והנה מתקשר מאזין אחר ומספר כיצד גויסה השכבה הבוגרת של בית הספר כדורי להגן על דרום הארץ מפני פלישה צפויה של כוחותיו של רומל, ומזל גדול שרומל נבלם באל עלמיין כי כאן היו מחכים לו ולחילו תלמידים בלי נשק, שבסך הכל כייפו יפה במשימתם הלאומית הראשונה. הנה פיסת היסטוריה, ונתיבה שמחה בה ומתרגשת כילדה מפני שהיא לא מכירה את הסיפור, וכבר נשלח קריין צעיר ממנה בכמה עשורים לחפש את השיר "שלום עירי רוחמה", שמאזין אחר מספר כי היוצאים לקרבות האמיתיים באל עלמין שרו כשעלו לרכבת, והקריין מתקשה למצוא והיא נוזפת בו ואומרת שדליה חורש שעבדה איתה 11 שנה ידעה למצוא טוב יותר, וכשזה מושמע סופסוף מתברר שלא "רוחמה, כי אם "נוחמה", והנה נוסף לי לזכרון עוד שיר מדהים מן הימים שבהם חשבו על המלים ורק אחר כך כתבו אותן.

וככה זה נמשך: כשהיא מחלקת למאזיניה מספרי טלפון וכתובות אינטרנט, היא עושה זאת לאט מאוד, ברגישות ליכולות הקליטה שלהם. היא תברר אם רשמו. היא תקשיב בחן בלתי מצוי, בתחושה שהזמן אינו נתחם בין הפסקת פרסומות אחת לשניה, אלא הוא כמעט אינסופי. היא לא מתעצבנת וגוערת במרואייניה המזדמנים – היא שמחה בכל אחד מהם, ובזמן שלה ברדיו, ואולי גם בסיגריות הנדלקות בשידור – אני שומעת לפעמים צליל של מצית.

בארצות הברית הבינו מזמן שאנשים בגיל השלישי צריכים תוכניות רדיו משלהם, ויש המון כאלה, קהילתיות ומקומיות. אצלנו לא יודעים זאת. משנה לשנה, כך נדמה, הופך הרדיו לקצבי וצעקני יותר ומנוכר לאנשים שמגיע להם להאזין בשובה ובנחת, אבל אין למה להאזין: לפחות לא בשלל תכניות האקטואליה והטלפוניה, המכוונות כולן לקצב של מרוץ העכברים. אצל נתיבה אין מרוץ. יש הליכה איטית ומחוייכת במשעולי הזמן, וטוב עד מאוד ללכת בהם איתה.

הייתי רוצה מאד לראות אותה, ביום עצמאות קרוב אחד, עלה אל בימת המכובדים (בג'ינס) ומקבלת את פרס ישראל להיסטוריה. אני מקווה שישראל הממלכתית עוד תדע להכיר במתעדת הכי מעניינת שקמה בה. וגם אם לא – אני רוצה שיהיו לה עוד המון שנים טובות, עוד המון לילות טובים בין חמישי לשישי.

לילי אל תשכפלי לי

שלום לכם, יצרני מדפסת הלייזר הצבעונית הזולה של זירוקס. ברצוני להודיע לכם על חרם פרטי: עד שלא תבינו שהג'ינגלים שלכם ברדיו, אלו שמככבת בהם דמות של מזכירה בכירה הקרויה "לילי שכפלי לי", תוסר מן האוויר – לא אקנה שום מוצר שלכם. אני יודעת שזה לא מזיז לכם. אני רק לקוחה פוטנציאלית אחת בלתי נחשבת. כוחי דל. אתם גדולים ואדירים – אבל בגלל זה מותר לכם ללעוג לנשים?

בסדרה של ג'ינגלים מעצבנים וגם עצובים במיוחד, לפחות בעיני, בוקע מן הרדיו קול מתנחמד-מאנפף-טמבלי של הלילי שכפלי לי הזאת, שמספרת מיני שטויות על חוויות טריוויאליות שהיו לה ובהן התברר שכמו שעדיף לשלם 30 שקל לרכיבה על גמל ולא סכום פעוט יותר לרכיבה על חמור כי חמור שותה כמו סוס, כך עדיף לקנות את המוצר של זירוקס.

ויש עוד ג'ינגל מרתיח שבו מוכרת פרחים אומרת לה שאפשר לקנות זר צבעוני ללוויה ולא צריך שחור לבן כי זה באותו מחיר. כמו המוצר של זירוקס, כמובן. נעזוב לרגע את חוסר הטעם הבולט של הטקסט, ונתרכז בסבטקסט ובדמות. כי מה מוכרים לנו כאן בעצם? אשה מטומטמת עד מאוד, שעושה עבודות שירות נחותות עבור הבוס שלה ומגלה בזמנה הפנוי שהיא לא מבינה כלום, עד שמישהו סמכותי ומנוסה ממנה גורם לה להבין. שזירוקס, כמובן. וכמובן, הקול הסמכותי המהלל את יתרונות המדפסת הוא קולו של זכר, כי נשים – בין אם קוראים להם לילי ובין אם לאו – ודאי לא מבינות בזה כלום. כל מה שהן מסוגלות לו הוא הפקה של מונולוגיים אידיוטיים שבהם מתגלית ערוותה האינטלקטולית.

ולמה היא שם? הנה פרכה שלא הבנתי. ככל הנראה חשבו יוצרי הדבר הזה כי למזכירות בכירות יש אפשרות להשפיע על רכישת ציוד משרדי בסדר גודל של מדפסת, ורצו ליצור דמות נוחה ומוכרת להזדהות. אבל ככה מזדהים? בהלעגה מתודית? לו הייתי מזכירה בכירה, ודאי שהייתי נמנעת מ"זירוקס" לאחר האזנה אחת או שתיים לעלילות לילי. אז מה רצו היוצרים, חוץ מאשר לפגוע?

נותר לי להסביר מדוע הג'ינגלים הללו עצובים בעיני. סטראוטיפיים עדתיים, נשיים ואחרים תמיד עצובים בעיני, כי שוב ושוב הם מוכיחים בעצם נוכחותם עד כמה החברה בנו אנו חיים, צורכים, צופים ומאזינים אטומה עד כדי גזענות כמעט לא מודעת. וזה לא נגמר. פעם זה דוד-הכי-טוב המזרחי, פעם זו שכפלי לי, פעם זה יהיה ערבי טמבל, פעם בימבו שתשאל מה אם ביום שלישי לא בא לה. ובסופו של דבר הסטראוטיפים הללו הם ככל הנראה מקדמי מכירות טובים, וזה - תודו – באמת מאוד עצוב.