דיסנילנד

דיסנילנד / שירה גפן

כשהייתי בת ארבע אמא לקחה אותי לדיסנילנד. אני לא זוכרת את הדרך לשם, גם לא את הטיסה, רק את היד החלקה שלה חופנת את שלי בתור לסוסים המסתובבים. הדודה הכתומה גם היתה שם מעשנת בשרשרת סיגריות ארוכות. אמא פירקה לי תלתלים על הסוס שעלה וירד, הצביעה על נורה אחת שלא דלקה.

כשירדנו הושיבו אותי מול מילקשייק: הגלידה הקפואה לא הצליחה לעבור בקש. משפטים נחתכו מעל לראשי.

"תפסיקי לחשוב מה הוא עושה שם בארץ, הגעת עד הנה, תיהני."

"אני לא יודעת למה הגעתי הנה בכלל."

"היית צריכה להתרחק ממנו קצת."

"כן....לפחות הילדה נהנית."

אני הילדה הנהנית. אני ילדת לונה פארק, אוהבת נוצצים ובובות גדולות חסרות פתחים, אני הילדה שלכבודה המציאו את רכבת השדים, אני רואה את האנשים שהולכים על הקירות. אני מכירה את הצרחות שמהדהדות ברכבות ההרים, במנהרות הסתומות. אני לא מפחדת מנורות מרצדות, ממכשפות, אני שמה לב לגמדים, לאוויר שמחזיק את הסוכר על המקל ולמנורה הכבויה שמשתקפת בעיניה של אמי.

עכשיו אני בסירה. אין מים מסביב, רק מנגינת תיבת נגינה, אם אושיט את ידי אוכל להרגיש את שולי השמלה של הפֵיה.

"תכניסי את היד לסירה!"

"תעזבי אותה... כל הילדים עושים את זה..."

"אם יקרה משהו חס וחלילה, לכי תתחילי להיסחב בבתי חולים."

הנה הנעל של סינדרלה. כולה זכוכית. הנה הנסיך, וכרכרת הדלעת, רק סינדרלה לא כאן.

"איפה סינדרלה?"

"כרגע עברנו אותה, חמודה."

אני הילדה שעברה את סינדרלה בלי לשים לב.

בעצירה פתאומית הסירה נעצרת, אמא שולפת אותי, אני בחוץ.

"לאן את רוצה ללכת עכשיו?" שאלה הכתומה.

"אני חייבת קפה," אמרה אמא-פיה.

"אולי נשים את הילדה על המפלצות הקטנות?" אמרה הכתומה.

"אני לא רוצה," הוספתי אני, המפלצת הקטנה. "אני רוצה לבוא איתכן."

"את לא רוצה להיכנס לבית של שלגייה?" שאלו שתיהן כי בדיוק עברנו ליד.

"שלגייה ושמונת הגמדים?" שאלתי.

"איזה שמונה בראש שלך?" צחקה לי אמא.

לא צחקתי חזרה. בראש שלי שמונה. בראש שלי לשלגיה אין בית, רק ארון זכוכית, והשפתיים שלה אדומות מדם לא שלה. בראש שלי הגמדים מחביאים מתחת לכובעים סיגריות שאמא הפסיקה לעשן. בראש שלי הגמד השמיני נשאר בארץ. בבית. כועס.

"את רעבה?" שואלת אמא, פסים פסים בשערה. אני מהנהנת. תמיד רעבה. תמיד מסכימה לחתיכת עוגה, גלידת שלושה כדורים. אמא הזמינה לה טוסט.

"אז ספרי לי מה עובר עליך," אמרה הכתומה במבטא. ואמא אמרה שלא עכשיו. והציעה לי עוד פעם ללכת לבית של שלגייה, לקרוסלה, לרכבת השדים. אבל הייתי בכולם. יותר עניין אותי הגבינה שהלכה והתקשתה סביב הטוסט של אמא. בסוף היא לא תצליח לאכול את זה, כל כך זה יתקשה. אמא רצתה לדבר, אבל לא יצאו לה המילים.

"בואו נלך לגלגל הענק! שם עוד לא היינו, נכון?" אמא חייכה אלי בפתאומיות. אני הייתי בקצה הוופל, רציתי עוד.

"רעיון נהדר!" אמרה הדודה ולאמא לחשה, "שם נוכל לדבר." הושטתי לשתיהן ידיים קרות, ויחד צעדנו לעבר המִתקן.

כשעמדנו בתור הסתכלתי על אלה שכבר למעלה. לא יכולתי לראות מי נמצא בקרונית הכי גבוהה. היא היתה כל כך קרובה לירח. רציתי כבר להיות שם ולגעת.

בקרונית ישבתי בין אמא לדודה, מישהו קשר אותנו, והכול התחיל לזוז. ממש לאט.

"תסתכלי איזה יופי... איזה נוף," אמרה אמא לי או לדודה. ואני ראיתי רק שלט גדול עם הרבה שורות.

"מה זה?" שאלתי את אמא.

"זה באנגלית. זה רחוק, אני לא יכולה לקרוא." אמרה אמא, והדודה הוסיפה: "אלו אזהרות, כתוב שם כל מיני דברים שאסור לעשות על הגלגל, כמו לעשן. לצערי."

"ומה עוד כתוב שם?" שאלתי.

אני לא יודעת, חמודה, כל מיני דברים, אסור לאנשים עם מחלות לב לעלות, אסור לילדים מתחת גיל שלוש... בקיצור, כל מה שאסור."

הראש שלי כמעט נגע בנעל של ילד שהיה תלוי בקרונית מעלי. אמא והדודה דיברו בלחש. לא שמעתי אותן עד שהקרונית נעצרה, בפסגה. הנה אני במקום שאותו ראיתי מלמטה. הירח ממש לא קרוב, והעיניים של אמא מבריקות בתוך השקט.

"את בסדר?" שואלת הדודה את אמא והקרונית שלפני רגע התנדנדה ברוח קבועה עכשיו וכבדה. אמא קפואה ושותקת. לפני שזה מתחיל אני אומרת: "אסור."

"מה אסור?" שואלת אמא.

"אסור לבכות," אני אומרת ומצביעה. "זה כתוב בשלט, אסור לבכות על המתקן." ובאותו הרגע הגלגל חוזר להסתובב, אנחנו יורדים. אמא מאמינה לי ומחבקת. והירח השקרן מתכסה ענן.

משם המשכנו למכוניות המתנגשות, עלינו על הצלוחיות המסתחררות של עליסה, ירדנו מהחלליות המהבהבות ונכנסנו לבטן של לווייתן כחול. היה שם כל מה שהוא בלע - אוניות טרופות, עוגן חלוד ואמא שלי. הדודה הכתומה לא נכנסה איתנו כי היתה לה בחילה. כל הזמן הזה בפנים הסתכלתי על תקרת-הצלעות. אמא חיבקה אותי ביד אחת וביד השנייה מוללה כוס קלקר. הכוס הלכה ונעלמה, ונעלי הלכה האדומות שלי התכסו שלג. כשיצאנו החוצה כמעט לא נשארו ילדים, חנויות המזכרות נסגרו זו אחר זו, וסחרחרת הסוסים נעצרה לגמרי. רציתי להישאר. אמא אמרה שכבר היינו על כל המתקנים, והרימה אותי על הידיים. הדודה הכתומה הוציאה צרור מפתחות מהתיק.

"תהרגי אותי אם אני זוכרת איפה חניתי..."

"כבר אחת-עשרה... אני מתה..."

"נגיע הביתה, נעשה תה..."

"אני לא אצליח להירדם, אני יודעת... כמו מטומטמת שכחתי את הכדורים בארץ..."

"כשנחזור נשכיב את הילדה, ותספרי לי הכול."

"אין מה לספר, זה נגמר, עכשיו אני מבינה שזה..."

"עוד לא הצטלמתי עם מיקי מאוס," קטעתי אותה.

"מיקי מאוס?" שאלה אמא כשהדודה הכתומה כבר היתה ליד השער.

"כן! אני רוצה להצטלם עם מיקי מאוס!" צעקתי והצבעתי על פוסטר בו מיקי מאוס מחבק ילד בלונדיני.

"כבר מאוחר, מיקי מאוס הלך הביתה," אמרה אמא והמשיכה לצעוד לעבר השער.

"הוא לא! הוא פה, מיקי מאוס! אני רוצה לפגוש אותו!"

"תקשיבי לי," אמרה אמא מאוד קרוב ובעיניים אדומות, "נגיע לבית של הדודה, נפתח טלוויזיה ונראה את מיקי מאוס, טוב?"

העפתי ראש אחורה וצרחתי, "אמרת שמיקי מאוס גר פה!" אני רוצה לפגוש אותו!" ברגע אחד נחַתי על הרצפה, אמא אחזה בכתפי, הפה שלה נקפץ ואפה התחדד.

"מיקי מאוס לא קיים," היא לחשה בהבל קפה. "מיקי מאוס הוא ציור, את לא יכולה לפגוש אותו."

אני זוכרת ששתקתי. אני זוכרת את אישוניה של אמא שהוכפלו תוך שניות, אני זוכרת את הדודה מניחה יד על גבה של אמא, ואת אמא קמה ומרכינה ראש. אני כבר לא הייתי שם, רצתי בכל הכוח שהצטבר לי בנעלי הלכה. רצתי פנימה, חזרה, דרך כל המתקנים שעליהם הייתי, עכשיו הם שתקו ונראו כמו מפלצות גדולות ומתות. לא הסתכלתי לאחור, פחדתי מה יקרה אם אעצר ואסתובב. פחדתי שהכול יקפא מאחורי ברגע שאפנה אחורה, יהפוך למים או סתם יתפורר כמו כוס הקלקר בבטן הלווייתן.

רצתי בלי להסתכל לאן, בלי להבחין בקלח התירס הקירח שצץ תחת רגלי כמו גלגלת והעיף אותי קדימה, על האף. לא יודעת כמה זמן שכבתי שם,על הבטן, וכמה פעמים ניסיתי להרים את הראש שהיה תקוע בקצה הצוואר כמו אבן גדולה. לא הבנתי איפה אני עד שהצלחתי לפקוח עיניים ולהתיישב. בתוך החושך הקטיפתי ראיתי אותו, ענק, מחייך, עומד כמה מטרים ממני, בביתן קרטון, מצטלם עם ילדה שחורה על רקע מסך אדום. הילדה נפרדה ממנו ורצה לאבא שלה שעמד בצד, הוא נתן לה להחזיק ולנשוף על תמונת פולרואיד, הרכיב אותה על גבו ודהר איתה עד שנעלמו.

"גם אני רוצה להצטלם איתך," לחשתי, אבל מיקי כבר היה עם הגב אלי, הוא פירק את הביתן וקיפל את המסך. התחיל לרדת גשם-סיכות. הצמות התפרקו לי, והחול השחור תחתי הפך לבוץ. לא רציתי שמיקי מאוס יראה אותי ככה. נתתי לשיער לכסות את המצח, רציתי להעלם. בגיל ארבע רציתי שמשהו יבלע אותי, להתפוגג בלי כאב, להפסיק להרגיש את גרגרי החול תחת הציפורניים, את הכבדות של הריסים. רציתי שהפוני שלי יהיה ישר כמו סרגל ולא זז. שלא יוכלו להציץ לי. אף אחד.

ישבתי שם ברגליים פשוקות, נותנת לקור לחלחל דרך החולצה מדמיינת איך מחר אמא תבוא ולא תמצא אותי. איך מחר אני אהפוך למתקן חלוד. על סף ההירדמות הרגשתי שעוטף אותי משהו חם ורך. מבלי להזיז את הראש הסתכלתי למעלה. הוא חייך אלי בלי סוף. מיקי מאוס. הוא חיבק אותי - ספוג. הנחתי ראש על הכתף העצומה שלו ושיחררתי את כל השרירים, העצמות ומקלות הצמר גפן לתוך הפרווה המבריקה שלו. הוא התרומם כשאני בזרועותיו, ובהליכה אטית ויציבה נשא אותי אל מחוץ לפארק. חלפנו על פני עצים עבותים, רקפות בוערות וינשופי ענק. ככל שהעמקנו לתוך היער, כך הסתעפה הצמחייה והתרבו היצורים.

הוצאתי את מצלמת הפולרואיד מהתיק של מיקי וצילמתי עד שהאצבע שלי דיממה, עד שנגמרו התמונות ומיקי נעצר בקרחת יער. מבלי להרפות ממני, מיקי התכופף והרים מכסה ברזל עגול מהאדמה. תחתיו התגלה בור עצום ואינסופי, שמתוכו בקע אור ורדרד. מיקי סובב אותי מהגב שלו לבטן והצמיד אותי אליו בשתי כפות ענקיות. הוא לקח נשימה מהירה וקפץ איתי פנימה. גלשנו למטה, לעומק, במהירות עצומה שקילפה ממני את נעלי הלכה, המכנסיים, ותלשה ממני את כפתורי החולצה. כשהגענו לתחתית הייתי ערומה ומיקי עדיין חייך.

הוא דחף דלת עגולה והכניס אותי למאורה. היה שם הכול: ארונות, שולחן, ווזת פרחים, תנור חימום, אפילו טלוויזיה היתה שם. מיקי השכיב אותי על המיטה, כיבה את האור והדליק מנורה קטנה נגד חושך. כשהייתי בת ארבע שכבתי עם מיקי מאוס במיטה. שום דבר לא הפחיד אותי, הייתי חזקה ונסיכה. כשנרדמתי בזרועותיו הוא העיר אותי בנשיקה יבשה.

שיפשפתי עיניים בזמן שמיקי פתח את הטלוויזיה וחזר לשכב לידי. בדיוק התחילה תוכנית. התיישבתי כדי לראות יותר טוב, ומיקי לא הפסיק להגביר עוד ועוד את הווליום. אלה היו ההורים שלי שם. אבא ישב בכורסה כשאמא נכנסה לבית עם מזוודה. היא התחילה לספר לו איך היא איבדה אותי בדיסנילנד, ואבא התחיל לצעוק. הוא קרא לה מופרעת והתחיל לשבור דברים, ואמא התחילה לבכות ולהתחנן שיפסיק, אבל אבא רק יותר התרגז, הפנים שלו האדימו, ופתאום הוא הפסיק לדבר והתחיל להתקדם לעבר אמא. ביקשתי ממיקי שיסגור את הטלוויזיה, אבל מיקי אמר שזו הסדרה שהוא הכי אוהב. קברתי את הראש בכרית. כשזה נגמר, מיקי שאל אותי ממה כל כך נבהלתי. אמרתי לו שאלה ההורים שלי בטלוויזיה, והתחלתי לזלוג מחדש. מיקי חיבק אותי ואמר שאין לי ממה להיבהל.

"זאת רק סדרת טלוויזיה," הוא אמר. "כל פרק הם רבים, ובכל פרק הוא צועק עליה והיא בוכה, אבל הם אף פעם לא מתים או נפרדים," אמר לי מיקי בעיני פלסטיק, "וזה מה שיפה אצל בני האדם. את לא צריכה לפחד, מתוקה, לא משנה מה יקרה, תמיד הם ימשיכו, תמיד."

מיקי ניגב לי את הלחיים ונתן לי לאכול חריץ גבינה. הוא דיגדג אותי, והצחיק אותי, והראה לי תמונות של מיני, אשתו הראשונה. הוא סיפר לי על התחביבים שלו ועל החלומות שלו ועל השיפוץ שהוא הולך לעשות במאורה, כי גם הוא רוצה שתהיה לו משפחה, ועכבר קטן, אולי אפילו עכברה. שוב נרדמתי אצלו, והוא אצלי חלם, עד שקרן בהירה וחזקה נדלקה עלי. מסונוורת הערתי את מיקי. "מישהו נכנס לנו הביתה," לחשתי לו. לא ראיתי כלום, אבל שמעתי את הקול של אמא שלי,

"זאת הבת שלי! מה הוא עושה לה! תירה בו!" הושטתי את היד והדלקתי את האור הקטן. מולי עמד שוטר גבוה, עם אקדח ופנס, ולידו אמא שלי.

"בואי אלי, מתוקה! בואי אלי!" קראה אלי אמא חנוקת דמעה, ואני החזקתי חזק בזרוע השמנמנה של מיקי, רציתי להגיד לו משהו אבל אמא התפרצה וצעקה לשוטר "תירה בו כבר! הוא מחזיק בבת שלי!"

השוטר ביקש ממיקי מאוס לעזוב אותי אבל אני לא נתתי לו ללכת, סחטתי בכל הכוח את היד החמימה, חסרת העצמות. "אל תעזוב אותי," התחננתי בלי קול. מיקי חייך. הוא סובב אלי ראש כשאמא חטפה את האקדח מהשוטר וירתה בו בבטן. מיקי התמוטט על הגב. העיניים שלו, שאף פעם לא נעצמו, אפילו לא בלילה בשביל לישון, התכסו עכשיו בדוק שחור וסופי. אמא

רצה אלי וחיבקה אותי חזק.

כשהייתי בת ארבע, מיקי מאוס מת. ולי אין אפילו תמונה איתו.

הספר "צלליות", פרי יוזמתו ובעריכתו של הסופר אתגר קרת, כולל 11 סיפורים של אלונה קמחי, אמיר גוטפרוניד, אסף גברון, אשכול נבו, גפי אמיר, יוסף אל-דרור, עוזי וייל, נאווה סמל, יהושע קנז ושירה גפן. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, רשת צומת ספרים ויוצרי הספר יעבירו את כל הרווחים שיופקו ממכירתו לטובת עמותת "אנוש" - העמותה הישראלית לבריאות הנפש.

עמותת "אנוש" נוסדה בשנת 1978 ע"י קבוצת משפחות, מתנדבים ואנשי מקצוע. העמותה שמה לה למטרה לקדם את נושא בריאות הנפש של הפרט והמשפחה ולשקם את נכי הנפש בקהילה בתחומי החברה, התעסוקה והדיור. בעמותה פועלים שירותי שיקום בכל תחומי החיים: החברתי, התעסוקתי, דיור מוגן, הוסטלים, חונכות וייעוץ למשפחות. לעמותה 52 סניפים ברחבי הארץ באמצעותם ניתנים השירותים לכ-5000 משתקמים.