משמעות השנים האבודות

עד לא מכבר, בני משפחתו של אדם שנהרג בתאונת דרכים, תאונת עבודה וכיוצא באלה עוולות נזיקין, לא היו זכאים לקבל פיצויים משמעותיים; אלא אם היו מוכיחים כי היו תלויים במנוח לפרנסתם.

דרכם של התלויים לקבלת המגיע להם היתה לרוב כרוכה בהשפלה. חוקרי הביטוח לא היססו לחטט בכאב ולהציג את התלויים כמי שהרוויחו מהמוות. אלמנת המנוח הושמה מייד תחת מעקב. הורי המנוח נחקרו בשאלה אם בין כלתם לבנם שררה אהבה. האם היתה זוגיות טובה. השופט נאלץ גם הוא להפעיל את כישוריו בזיווג זיווגים. האם האלמנה צעירה, יפה ובעלת מידות ראויות, האם הדייט האחרון היה סתם סטוץ, או תחילתו של בעל, האם בן הזוג החדש מוכשר יותר מזה הקודם.

כל אלו גרמו לכך שכבוד האדם וצנעת הפרט היו למרמס על דוכן העדים.

ב-15 למרץ 2004 בא קץ למצב דברים לא ראוי זה. בפרשת אטינגר, הוסיף שופט בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, בהסכמת כל חבריו להרכב, נדבך נוסף להגנת כבוד האדם במדינת ישראל. "יכולת ההשתכרות של כל אדם, גם זה שנפטר, היא פוטנציאל המשקף את האופק הכלכלי שלו", קבע השופט ריבלין. מדובר בנכס בעל ערך המלווה כל אדם מרגע לידתו. נכס זה יעמוד מעתה בליבת משפט הפיצויים של אדם שנפטר. מבטו של בית המשפט מרוכז מעתה באבדן כושר ההשתכרות של המנוח. לא בטענות חברת הביטוח כי מותו הביא רק יתרונות ליקיריו.

הפיצויים עבור הפגיעה ביכולת ההשתכרות של המנוח בשנים האבודות, כוללים בתוכם, מטבע הדברים, גם את הפיצויים לתלויים. ברוב המקרים, התלויים (בן הזוג, הילדים וההורים, שהיו תלויים במנוח לפרנסתם) הם גם היורשים. במצבים שכיחים אלה, בית המשפט לא יצטרך יותר לדון בפיצויים לתלויים.

רק במצב דברים בו התלויים והיורשים מסוכסכים ביניהם, או כאשר התלויים נושלו מירושתם על ידי המנוח, אז ורק אז ייאלץ בית המשפט לעסוק בשאלות חטטניות ומביכות מה מהפיצויים לשנים האבודות שייך לתלויים ומה ליורשים.

עניין זה הודגם לאחרונה, באחד המקרים הראשונים בו יושמה הלכת השנים האבודות על ידי השופטת ענת ברון, מבית המשפט המחוזי בתל אביב.

ליאור צרור עבד כנהג משאית מנוף. באחד הימים עסק בהעמסת עמודי תאורה. אחד העמודים פגע בקו מתח חשמלי גבוה, וצרור התחשמל למוות. ליאור המנוח היה בן עשרים ושבע במותו. הוא הותיר אחריו אלמנה בת 23 וילדה בת ארבע.

כארבע שנים לאחר הגשת התביעה הודתה חברת הביטוח המגן, מבטחת המשאית בביטוח חובה, כי מדובר בתאונת דרכים ונפתחה הדרך לחשב את סכום הפיצויים.

השופטת ברון מחשבת בנפרד את הפיצויים לאלמנה וליתומה כתלויות ובנפרד את הפיצויים לאלמנה וליתומה כיורשות על פי הלכת השנים האבודות. בסופו של דבר, הדיון בפיצויים לתלויות התברר כמיותר. כפי שהבהרנו, הפיצויים עבור השנים האבודות, כוללים בתוכם את הפיצויים לתלויים. מכל מקום, מאחר שמדובר ביישום של הלכה חדשה, ברור מדוע השופטת הקדישה זמן לחישוב על פי שתי השיטות, וטוב שעשתה כן. העבודה היסודית שהושקעה על ידה נותנת תמונה על הגינותה של ההלכה החדשה.

מה מגיע לאלמנה וליתומה כתלויות

המגן הביאה בפני השופטת עדויות על גבר שהאלמנה הכירה כשלוש שנים לאחר התאונה. האלמנה אמנם לא נישאה לבן זוגה החדש, מצאה השופטת, אך אורח החיים שהם מקיימים אינו שונה מזה של בני זוג נשואים, שכן הם מנהלים משק בית משותף ולבני הזוג ילדה משותפת.

השופטת שמעה עדויות על יכולותיהם, עיסוקיהם ואורח חייהם של בן הזוג הקודם ושל זה החדש וערכה השוואות דקדקניות בין כושר ההשתכרות והתמיכה הכספית של בן הזוג הקודם לזה החדש.

לאחר דיונים מייגעים, הגיעה השופטת למסקנה, כי כושר השתכרותו של בן הזוג הקודם היה 6,444 שקל לחודש. לעומת זאת כושר השתכרותו של בן הזוג החדש הוא 5,000 שקל לחודש.

האלמנה זכאית אם כך, רק להפרש של 1,444 שקל לחודש. בעניינים שכאלה יש להקפיד, טוענות חברות הביטוח. אחרת האלמנה עלולה, רחמנא ליצלן, להרוויח משני בני זוג. כעת עברה השופטת לחשב את החלק אותו המנוח היה צורך בהכנסתה של האלמנה. לצורך זה נשמעו עדויות על השכלתה, ניסיונה, הכשרתה של האלמנה. חברת הביטוח האֶדירה והאלמנה המעיטה.

לבסוף הגיעה השופטת למסקנה, כי יש להעריך את כושר השתכרותה של האלמנה בסכום של 2,268 שקל בחודש. בסופו של דיון ארוך ומייגע הגיעה השופטת למסקנה כי סך כל הפיצויים המגיעים לאלמנה וליתומה כתלויות לאורך כל שנות תלותן במנוח לאחר הוון מתאים עומד על 816,360 שקל.

מה מגיע לאלמנה וליתומה כיורשות על פי הלכת השנים האבודות

כאן השופטת מתרכזת אך ורק בהכנסתו הפוטנציאלית של המנוח בשנים האבודות בניכוי אותו חלק מהכנסתו שהיה צורך לעצמו. השופטת מצאה כאמור, כי המנוח היה משתכר 6,444 שקל לחודש.

כעת נותר להעריך מה מתוך הכנסתו הפוטנציאלית, המנוח היה צורך לעצמו. השופטת מוצאת כי מדובר ב- 1,288 שקל לחודש. משכך, אובדן ההשתכרות לעיזבון "בשנים האבודות" הינו 5,156 שקל לחודש ובסך הכול לאחר הוון מתאים עד גיל פרישה (67 שנה) 1,736,560 שקל.

בסופו של דיון, קיבלו האלמנה והיתומה את הסכום הגבוה מבין השניים, דהיינו 1,736,560 שקל.

כאמור, במקרה זה, האלמנה והבת הן גם התלויות במנוח וגם היורשות של המנוח. ממילא מתייתר הצורך, כמו ברוב המקרים, לדון בחלוקה הפנימית בין המגיע לתלויים ובין המגיע ליורשים.

לא נותר אלא לברך על הרוח החדשה המנשבת במשפט הפיצויים.

הכותב הוא עו"ד המתמחה בנושאי ביטוח