סוחרים לנצח

מתי מחזה הופך לקלאסיקה? קשה לענות על השאלה, אבל לגבי 'סוחרי גומי' של חנוך לוין נראה שעם ההפקה הזו, השלישית על במה רפרטוארית מאז הבכורה בקאמרי לפני 27 שנה, לא צריך יותר להתלבט – זהו המחזה הקלאסי של לוין המוקדם. הוא מזקק בצורה המושלמת את ההסתכלות של לוין על החיים, על העליבות והאומללות שלהם, על ההחמצה כתכונה אנושית בסיסית ועל הצורך הנוראי לערוך חשבונות ולסחור בבשר המתבלה. כך, המשולש הנצחי של יוחנן צינגרבאי, שמואל ספרול ובלה ברלו ממשיך לרקוד בפנינו את ריקוד החיזור העגמומי שלו הנפרש על-פני 20 שנה.

הבמאי הצעיר משה נאור נותן הרבה כבוד לטקסט של לוין ונמנע ממשחקים בימתיים מיותרים. ההפקה שלו זורמת היטב בליווי המוזיקה היפה של רן בגנו, על הבמה הנקייה שעיצבה לילי בן-נחשון. הוא גם מדגיש את ההבדל בין שני הגברים. צינגרבאי, בעיצובו הנעים של ישראל פוליאקוב (פולי), הוא מין ג'נטלמן אירופי מהדור הישן, ולעומתו ספרול, בגילומו של משה איבגי העצבני, הוא דון ז'ואן דה-לה-שמאטע דמוי אלביס. שניהם בונים תפקידים משכנעים, אם כי לעיתים הדיקציה שלהם קצת בעייתית.

אך הלב הפועם של ההצגה הוא רבקה נוימן, שמגישה תפקיד נפלא בתור בלה, הרוקחת המפולפלת. היא תוססת, קשוחה, צינית וגם נוגעת ללב בסוף כשהיא נותרת לבדה ונזכרת בקומדיה שראתה פעם, כש"שלושה אנשים מסכנים עמדו על הקרשים... וטחנו במשך שעתיים את החיים שלנו, כאילו יש שם משהו שאנחנו לא יודעים".

כן, יודעים כבר הכל, אבל עדיין נהנים מכל רגע. זה הטעם של קלאסיקה אמיתית.

'סוחרי גומי', תיאטרון חיפה